צר לי לקלקל את השורה...
ואני מקווה שיהיו כאן תשובות גם לליאת ומירב, ואולי לאחרים שתוהים. לפחות תשובות שיתארו את הדברים כפי שאני באופן אישי רואה אותם. אני רואה מידה רבה של התחסדות בהודעות התהייה והבהייה, הזעזוע המעושה והפנייה לרגשי ה"כבוד-עצמי" של הכותבות בפורום. אפילו צביעות. תגידו בכנות, אף פעם לא כעסתן? מעולם? על אף אחד? גם לא על הילד שלכן? גם לא התווכחתן מעולם על שום דבר עם הבעל? עם חברה? עם אמא? מוזר - בלתי אפשרי, לדעתי. אלא אם באתן כולכן מאיזה מנזר בודהיסטי וינקתן מיום לידתכן רק פיוס ושלום. ועכשיו דוגמה, אחרת לגמרי, אבל מקבילה: נגיד שהילד שלי, שאין לכן ספק שאני אוהבת ומכבדת, עושה באופן קבוע משהו מעצבן, מזיק, שפוגע בטריטוריה שלי, ושמעליב אותי גם באותה הזדמנות. ונגיד שניסיתי להסביר לו, וניסיתי ללמד אותו, וניסיתי גם שאבא שלו יסביר לו, וגם הגננת. וכלום לא עזר. לא עזר! עכשיו אני די בטוחה שהילד שלי לא מתוך רוע, אלא מחוסר יכולת, אינו מסוגל, לפחות בינתיים, להיפרד מהנוהג. והוא ממשיך.... אפשרות אחת - אני אמשיך להיפגע, ולא אבין למה זה קורה לי. אפשרות שנייה - אני אצליח להבין למה, אבל לא אצליח להפסיק להיפגע. אפשרות שלישית - אני אבין, ואפסיק להיפגע. אפשרות רביעית - אני אתחיל להילחם. אפשרות חמישית - אני אכנע, בלי להבין, ואפתח "עור פיל". אפשרות שישית - אני אמצא איזו מסגרת, חברית, טיפולית, פורומית, שבה אני יכולה, בגילוי לב מוחלט, כולל רשות להשתמש במלים קשות לפעמים, לספר לאחרים את מה שקורה לי ביחס לזה, ולשמוע מאחרים מה קורה להם במצבים דומים, ולשמוע אולי רעיונות, או עצות שכולן באות עם אהבה, וחלקן באות עם רוח שובבה. ואולי, אולי, אפילו יקרה לי איזה דבר טוב או שניים, בעקבות ה"שיחות" האלה. ואולי גם אגרום למישהו אחר להרגיש טוב יותר עם דבר דומה. נדמה לי שבשביל זה בדיוק, כאן ועכשיו, הפורום הזה. תאמינו לי, הרבה דמעות היו לפני שהגיע הכעס. והרבה שמחה תבוא כשהכעס ירפה. אני לא מתביישת לכתוב בפורום. אני גאה! ואני גאה גם באחרות שכותבות כאן. גם גאה במלים הכעוסות. וגאה אפילו בכן, שבאות לבקר ולבקר מדי פעם, ומזכירות לי בדיוק למה אני כאן.
