peoplemania
New member
אני נחנק ../images/Emo53.gif
אני בחור בן 22. אני הומוסקסואל. קשה לי להאמין שכתבתי את זה. אני חושב שלרשום את המילה הזאת לקח לי לפחות חצי דקה. מוזר לשחרר את הפחד הכי גדול שלך החוצה לאוויר. האמת היא שהבעייה שלי די טריוויאלית :אני עמוק בארון. היום ראיתי את ההצגה מר גרין. למי שלא ראה אותה מדובר על בחרו צעיר שכמעט דרס איזה זקן אלמן נרגן אחד. הוא נשפט ונידון לסייע לאיש הזקן. לאט לאט מתפתחת ידידות בינהם וכשהוא שואל אותו למה בחור צעיר ונחמד כמוהו לא מוצא לעצמו איזה בחורה אז הוא מספר לו שהוא הומו. מרגע זה הסיפור עובר כמה טלטלות עד ה-HAPPY END הצפוי. סוף של "קבלה" של הצעיר ההומו ע"י הזקן. נורא קינאתי בבחור הצעיר. אני כל כך רוצה שגם אותי יקבלו. אבל מפחד כל כך שלא... אני יודע שקולות רבים אומרים שהומוסקסואליות היא תופעה גנטית ושאין שליטה עליה. אני לא יודע מה אני חושב על זה (אגב, חשבתי על זה שאם עוד בתקופת המקרא היו תופעות הומוסקסואליות, הרי משכב זכר נאסר בתורה..., הרי שזה לא יכול להיות תלוי תרבות ... יש בזה משהו לא?) אני בגיל 10 בערך עברתי נסיון מיני ראשון עם בן. אני לא יודע אם אפשר לקרוא לזה אונס. אני לא זוכר שהתנגדתי.אני רק זוכר שלא הבנתי מה זה בכלל. כמובן שזה היה עם קרוב משפחה המבוגר ממני בכמה שנים. תמיד הייתי ילד מעוד חברותי. פעיל במועצת תלמידים, שחקן כדורעף, יו"ר ועד חברה וכד'. פתאום בגיל 13 בערך שכל ההורמונים מתחילים להשתולל התחלתי להיות מסוגר יותר. פתאום מצאתי את עצמי מבלה המון זמן בבית. אולי כבר אז הרגשתי משהו... אז מצאתי פתרון. הפכתי לתלמיד מצטיין (מאוד!) אולי חשבתי שאם אהיה טוב במשהו אז יניחו לי בשקט. ידיגו :זה בסדר שהוא לא יוצא מהבית. זה לא בגלל שיש לו בעיה. הוא פשוט תלמיד חרוץ ושקדן! והיום אני הולך ללמוד מקצוע שאני כבר לא בטוח שאני רוצה. רק כי זה מקצוע מאוד יוקרתי ואז אולי אם בבוא היום אוכל לספר למשפחה אז הם יתנחמו בזה שלפחות אני עוסק במקצוע מכובד ואני מרוויח טוב. לא יודע. מה שמפריע לי הוא שאולי אני לא יכול לחיות עם עצמי כי אני לא יודע אם באמת נולדתי ככה. אני תמיד הרגשתי שונה, אבל אני לא יודע אם הנסיון המיני עם גבר בגיל כה מוקדם השפיע עלי באיזשהי דרך. אני זוכר שפעם ראיתי בערוץ 8 תווכנית על ילד שנאנס וכשגדל גם הוא אנס ילדים. אולי זה דפוס התנהגות. אולי המניות שלי השתנתה בגלל זה באיזהשהו דרך. אני לא יודע כבר מה לחשוב. אני יודע שאני הומו. ואני בודד. הצלחתי לספר ל-3 ידידות שלי. עם גברים אני לא מצליח לפתח ו/או לשמור על קשר. אולי אני בכלל לא מנסה. אולי אני כמו כל הומו מצוי (או לפחות עפ"י הסטריאוטיפ) ויש לי רק GIRLFRIENDS. אולי יותר קל לי עם בנות כי הן נוטות יותר להבין ולקבל את זה. בכל מקרה אני חייב לציין ששלושת הידידות שלי קיבלו את זה יפה מאוד. אחת כל הזמן מנסה להכיר לי ידיד שלה מהאוניברסיטה. אני כמובן לא מרשה להן לספר לאף אחד. אבל חברים זה דבר אחד ומשפחה דבר אחר. העניין הוא שאולי ההתנהגות שלי טיפה נשית. אולי גם זה שאין לי חברה מעורר חשד אבל כבר קרו כמה תקריות שדודים שאלו אותי (ככה בצחוק - או שאולי לא?) אתה הומו? גם אמא שלי חושדת ואולי כבר יודעת. היא עובדת עם בחור הומו ויום אחד הייתי עם ידידה שלי באיזו מסעדה ואמרתי לו שלום (ממש סתם) הוא סיםר לה שראה אותי. פעם היא אמרה לי . הוא כל הזמן שואל עליך. הולך לך... ככה גם חצי בצחוק. גם היא שואלת כל הזמן אם יש לי משהו לספר לה. עם עובר עליי משהו ואני לא מספר... הקטע ההורס הוא שבגיל 10 סיפרתי לה על הקטע המיני שעבר עליי. אמרתי לה שזה היה לי מוזר ושאני מרגיש מוזר מאז. היא לא עשתה עם זה כלום. זה היה מוזר. כל הזמן אני חושב על זה. אמא שלי די אימפוטנטית. היא לא מהאנשים שיקחו את הילד לפסיכולוג. היא לא מסוגלת לעשות שום דבר. לוזרית כזאת. אבא שלי חי בבועה. אני לא יודע מה הוא יודע או לא יודע. אני רק יודע שהוא בן של ניצול שואה ואצלהם בבית לא מדברים על דברים/מפגינים רגשות. אז השיחות שלנו הן מעוד עניוניות וחסרות רגש. אולי אני מגזים אבל אני לא חושב שהוא אי פעם חיבק אותי ואמר לי שהוא אוהב אותי. אין לנו רגש במשפחה . יש דאגה כלכלית. דאגה כללית. לא בטוח שאהבה. אולי אהבה אבל לא במובן הקונבנציונלי... בכל מקרה ההורים שלי מגורשים. התוצאה היא שאני בן 22. לא יוצא מהבית בכלל. כל היום מול הנט. נכנס לאתרי היכרויות לגייז. משוחח עם בנים. שם תמונות מזויפת שבכלל לא שלי. מדוכא. חושב המון על המוות. נא בין שמחה לעצב ואף לדכאון במהירות. לא שומר על קשר עם הידידים שלי. הופך לרוח. מת. אני פשוט לא עושה כלום. חלום שלי הוא שההורים שלי יבואו אלי ויגידו לי: "אנחנו יודעים וזה בסדר." ולא ישאלו אותי. אתה א' או אתה ב'? זאת אף פעם הרי לא שאלה. למה שואלים? ועוד חלום: שיהיה לי יום מאושר אחד פעם בשנה. יום אחד יטען לי את המערות למשך שאר ימי השנה. זה כל מה שאני מבקש. יום אחד בלי מתחים, בלי להסתיר דברים, בלי חרדות. טוב עכשיו קצת מאוחר. אני לא יודע מה עבר עלי כשכתבתי את השורות הנ"ל. אני די מופתע מעצמי שנפתחתי ככה. כמובן שזאת לא חוכמה בפרטיות הוירטואלית. מה גם שהצגות טובות משפיעות עליי. ומר גרין היתה מצוינת. הייתי רוצה לקבל ממכם עצה מה לעשות במצבי. אני יודע שכולם יגידו פסיכולוג. אין לי כסף. באמת שלא.
אני בחור בן 22. אני הומוסקסואל. קשה לי להאמין שכתבתי את זה. אני חושב שלרשום את המילה הזאת לקח לי לפחות חצי דקה. מוזר לשחרר את הפחד הכי גדול שלך החוצה לאוויר. האמת היא שהבעייה שלי די טריוויאלית :אני עמוק בארון. היום ראיתי את ההצגה מר גרין. למי שלא ראה אותה מדובר על בחרו צעיר שכמעט דרס איזה זקן אלמן נרגן אחד. הוא נשפט ונידון לסייע לאיש הזקן. לאט לאט מתפתחת ידידות בינהם וכשהוא שואל אותו למה בחור צעיר ונחמד כמוהו לא מוצא לעצמו איזה בחורה אז הוא מספר לו שהוא הומו. מרגע זה הסיפור עובר כמה טלטלות עד ה-HAPPY END הצפוי. סוף של "קבלה" של הצעיר ההומו ע"י הזקן. נורא קינאתי בבחור הצעיר. אני כל כך רוצה שגם אותי יקבלו. אבל מפחד כל כך שלא... אני יודע שקולות רבים אומרים שהומוסקסואליות היא תופעה גנטית ושאין שליטה עליה. אני לא יודע מה אני חושב על זה (אגב, חשבתי על זה שאם עוד בתקופת המקרא היו תופעות הומוסקסואליות, הרי משכב זכר נאסר בתורה..., הרי שזה לא יכול להיות תלוי תרבות ... יש בזה משהו לא?) אני בגיל 10 בערך עברתי נסיון מיני ראשון עם בן. אני לא יודע אם אפשר לקרוא לזה אונס. אני לא זוכר שהתנגדתי.אני רק זוכר שלא הבנתי מה זה בכלל. כמובן שזה היה עם קרוב משפחה המבוגר ממני בכמה שנים. תמיד הייתי ילד מעוד חברותי. פעיל במועצת תלמידים, שחקן כדורעף, יו"ר ועד חברה וכד'. פתאום בגיל 13 בערך שכל ההורמונים מתחילים להשתולל התחלתי להיות מסוגר יותר. פתאום מצאתי את עצמי מבלה המון זמן בבית. אולי כבר אז הרגשתי משהו... אז מצאתי פתרון. הפכתי לתלמיד מצטיין (מאוד!) אולי חשבתי שאם אהיה טוב במשהו אז יניחו לי בשקט. ידיגו :זה בסדר שהוא לא יוצא מהבית. זה לא בגלל שיש לו בעיה. הוא פשוט תלמיד חרוץ ושקדן! והיום אני הולך ללמוד מקצוע שאני כבר לא בטוח שאני רוצה. רק כי זה מקצוע מאוד יוקרתי ואז אולי אם בבוא היום אוכל לספר למשפחה אז הם יתנחמו בזה שלפחות אני עוסק במקצוע מכובד ואני מרוויח טוב. לא יודע. מה שמפריע לי הוא שאולי אני לא יכול לחיות עם עצמי כי אני לא יודע אם באמת נולדתי ככה. אני תמיד הרגשתי שונה, אבל אני לא יודע אם הנסיון המיני עם גבר בגיל כה מוקדם השפיע עלי באיזשהי דרך. אני זוכר שפעם ראיתי בערוץ 8 תווכנית על ילד שנאנס וכשגדל גם הוא אנס ילדים. אולי זה דפוס התנהגות. אולי המניות שלי השתנתה בגלל זה באיזהשהו דרך. אני לא יודע כבר מה לחשוב. אני יודע שאני הומו. ואני בודד. הצלחתי לספר ל-3 ידידות שלי. עם גברים אני לא מצליח לפתח ו/או לשמור על קשר. אולי אני בכלל לא מנסה. אולי אני כמו כל הומו מצוי (או לפחות עפ"י הסטריאוטיפ) ויש לי רק GIRLFRIENDS. אולי יותר קל לי עם בנות כי הן נוטות יותר להבין ולקבל את זה. בכל מקרה אני חייב לציין ששלושת הידידות שלי קיבלו את זה יפה מאוד. אחת כל הזמן מנסה להכיר לי ידיד שלה מהאוניברסיטה. אני כמובן לא מרשה להן לספר לאף אחד. אבל חברים זה דבר אחד ומשפחה דבר אחר. העניין הוא שאולי ההתנהגות שלי טיפה נשית. אולי גם זה שאין לי חברה מעורר חשד אבל כבר קרו כמה תקריות שדודים שאלו אותי (ככה בצחוק - או שאולי לא?) אתה הומו? גם אמא שלי חושדת ואולי כבר יודעת. היא עובדת עם בחור הומו ויום אחד הייתי עם ידידה שלי באיזו מסעדה ואמרתי לו שלום (ממש סתם) הוא סיםר לה שראה אותי. פעם היא אמרה לי . הוא כל הזמן שואל עליך. הולך לך... ככה גם חצי בצחוק. גם היא שואלת כל הזמן אם יש לי משהו לספר לה. עם עובר עליי משהו ואני לא מספר... הקטע ההורס הוא שבגיל 10 סיפרתי לה על הקטע המיני שעבר עליי. אמרתי לה שזה היה לי מוזר ושאני מרגיש מוזר מאז. היא לא עשתה עם זה כלום. זה היה מוזר. כל הזמן אני חושב על זה. אמא שלי די אימפוטנטית. היא לא מהאנשים שיקחו את הילד לפסיכולוג. היא לא מסוגלת לעשות שום דבר. לוזרית כזאת. אבא שלי חי בבועה. אני לא יודע מה הוא יודע או לא יודע. אני רק יודע שהוא בן של ניצול שואה ואצלהם בבית לא מדברים על דברים/מפגינים רגשות. אז השיחות שלנו הן מעוד עניוניות וחסרות רגש. אולי אני מגזים אבל אני לא חושב שהוא אי פעם חיבק אותי ואמר לי שהוא אוהב אותי. אין לנו רגש במשפחה . יש דאגה כלכלית. דאגה כללית. לא בטוח שאהבה. אולי אהבה אבל לא במובן הקונבנציונלי... בכל מקרה ההורים שלי מגורשים. התוצאה היא שאני בן 22. לא יוצא מהבית בכלל. כל היום מול הנט. נכנס לאתרי היכרויות לגייז. משוחח עם בנים. שם תמונות מזויפת שבכלל לא שלי. מדוכא. חושב המון על המוות. נא בין שמחה לעצב ואף לדכאון במהירות. לא שומר על קשר עם הידידים שלי. הופך לרוח. מת. אני פשוט לא עושה כלום. חלום שלי הוא שההורים שלי יבואו אלי ויגידו לי: "אנחנו יודעים וזה בסדר." ולא ישאלו אותי. אתה א' או אתה ב'? זאת אף פעם הרי לא שאלה. למה שואלים? ועוד חלום: שיהיה לי יום מאושר אחד פעם בשנה. יום אחד יטען לי את המערות למשך שאר ימי השנה. זה כל מה שאני מבקש. יום אחד בלי מתחים, בלי להסתיר דברים, בלי חרדות. טוב עכשיו קצת מאוחר. אני לא יודע מה עבר עלי כשכתבתי את השורות הנ"ל. אני די מופתע מעצמי שנפתחתי ככה. כמובן שזאת לא חוכמה בפרטיות הוירטואלית. מה גם שהצגות טובות משפיעות עליי. ומר גרין היתה מצוינת. הייתי רוצה לקבל ממכם עצה מה לעשות במצבי. אני יודע שכולם יגידו פסיכולוג. אין לי כסף. באמת שלא.
אני מקווה שאתה קורא