אני עייפה

[פסיפלורה]

אני עייפה

ופוחדת.. זה חילחל לאט ובטוח להכרה. אני חיה כי אני חייבת. לא כי אני רוצה. אם לא היו תלויים בי ארבעה ילדים קטנים ובעל - לא הייתי כאן. פשוט ובהיר.

 

[סהר-תמיכה]

אולי תהיי מוכנה לספר עוד קצת

כדי שנבין למה זה ככה. מה יצר את זה. וברוכה הבאה לכאן, כמובן

 

[פסיפלורה]

תודה.

בוא נראה. אני מפרנסת יחידה של משפחה בת 6 נפשות בעלי נכה 100 אחוז. מובטל כבר יותר משלוש שנים. החובות מציפים אותנו אני אמורה לטפל בכל ענייני המשפחה החיצוניים: מוסדות/עורכי דין/הסדרי תשלומים וכו`.. אני עובדת מהבוקר עד הערב, מגיעה הביתה למשמרת שניה: ארוחת ערב, מקלחות, שעת איכות, כביסה, כלים, נקיונות.. והמוח עסוק כל הזמן בכיבוי שריפות כלכליות.. ``מאיפה לכל הרוחות משיגים כסף לקנות אוכל הביתה כשהכל נבלע אל תוך מינוסים והסדרי חובות..`` ``מאיפה לכל הרוחות אני מוצאת כסף לקנות ציוד לבית ספר לילדים..`` ``אלוהים! אני מקווה שאצליח לשכנע את הפקידה בבנק לתת לי כסף לנסיעות כדי שאוכל להגיע לעבודה..`` דברים שוליים שכאלה.. יש לי בבית בעל שמת לעבוד ולא מוצא/יכול.. הוא מטפס על הקירות ואני צריכה להיות הפסיכולוגית שלו בכל פעם שהוא מתפרק לי. תמיד להיות אופטימית, תמיד לתמוך.. תמיד למצוא פתרונות לבעיה. בין היתר אני צריכה להיות מושלמת בעבודה (אסור לי לאבד אותה כמובן), מושלמת כאימא (כשהילדים מצליחים לראות אותי..) ויש עוד כמה דברים אינטימיים יותר שהם הדובדבן שבקצפת (ע``ע: בעל נכה..) אז זהו. האנרגיה נעלמה לאיטה. הרעב לחיים נעלם. נשאר רק החובה שגוררת אותי כמו עלה בנחל.. רק שייגמר כבר..

 

[סהר-תמיכה]

את סוחבת משא מאוד כבד

פסיפלורה = המרגיעה, המנחמת, המלטפת, המכילה הכל. את עייפה מהעול, מהעומס, מהאחריות האינסופית. את נשמעת כל כך לבד ב`מסע` החיים שלך. מה עם משפחה? חברים? יש מישהו בסביבה שאת יכולה להעזר בו/בה? כדי שתוכלי לקחת פעם בשבוע כמה שעות לעצמך, לנוח, לחדש את הכוחות, להתפנק? ייתכן שזה נשמע לך כאילו נפלתי מהירח, אבל זה ממש הכרחי שתמצאי זמן לעצמך, כדי שהכוחות לא ייגמרו.