מתאימפחד../images/Emo70.gif - מהדורה 2!
מתאימפחד עונה 2 – סיפור מס´ 2: יום חורפי אחד, לירון בת ה14, עברה עם הוריה לדירה החדשה שלהם, ברחוב אה"ל 4. אה"ל נחשב לרחוב מאוד טוב, בישראל כולה, אבל לא בהכרח בית מס´ 4. מכיוון שלבית מס´ 4 יש היסטוריה שלירון והוריה, לא ידעו. כל ילדי השכונה שמעו שדיירים חדשים הגיעו, מכיוון שרחוב אה"ל הוא רחוב די קטן, אין לו הרבה שטח ובסך הכול בכל השכונה יש רק 26 בתים. – הילדים התלהבו מאוד לשמוע שלא רק יש דיירים חדשים, אלא גם ילדה חדשה. לירון לא הייתה מוכנה לחכות יום אחד כדי לפגוש אותם, אז עזבה את הקופסאות שהיא צריכה לפרוק, ויצאה לרחוב. היא ילדה מאוד מפותחת, מבחינה חברתית ושכלית, אומנותית ומדעית. היא עומדת על שלה, ויודעת מה היא רוצה, כל השאר הודפס רשמית בספר מחזור. השעה הייתה חמש בערב. לירון הסתובבה לה, חיפשה אנשים בגילה, להבין מי נגד מי. הילד הראשונה שפגשה, היה רון. הוא השכן שלה – הוא גר באה"ל 5. הוא סיפר לה המון דברים על השכונה, וגם הכיר בפניה את הילדים ברחוב: מור הילדה המקובלת, רועי הילד המקובל, תומי הפראנויד ושיר הבלונדינית. אבל היה דבר אחד שלא סיפר לה, הוא לא סיפר לה על ההיסטוריה של הבית שהיא גרה בו. אז רון בא אליה ואמר לה, לירון, יש לי משהו לספר לך שאת עדיין לא יודעת, על הבית שאת גרה בו. לירון הסתקרנה, כי הרי הוא סיפר לה הכול., אז היא שאלה אותו, "מה?" הוא ענה לה: "לבית שלך יש היסטוריה. הבית הזה, הוא בית נטוש. גרו בו בסך הכול 11 דיירים, וכולם או עזבו אחרי שבוע, או מתו אחרי שבוע. ואני לא מנסה להבריח אותך מכאן או משהו, אני רק מזהיר אותך." לירון אמרה לו: "אל תדבר שטויות! אני לא מאמינה ברוחות, אין כזה דבר, וגם לא יהיה כזה דבר. ואתה יודע שאני באמת מרגישה שאתם מנסים להבריח אותי!", רון אמר לה: "לא, אנחנו ממש לא מנסים להבריח אותך. למשל אני אתן לך דוגמא, נכון לבית שלך יש ארבע קומות?" לירון אמרה לו שזה נכון. מרתף, קרקע, קומה שנייה ועליית גג. אז רון אמר לה: "כן, כל הארבע קומות האלה מסמלים את, ארבעת השדים שיש בבית. בכל קומה יש שד. למה את חושבת שזה אה"ל, 4?" לירון הגיבה לו: "תשמעו, אני לא חשבתי שזה יתחיל ככה, אני מנסה להיות נחמדה, ואני לא מבינה למה אתם לא מקבלים אותי פה! להתראות!" וברחה מהמקום. עבר שבוע, ליל הסילבסטר כמעט והגיע. כולם הצליחו למצוא לעצמם משהו לעשות, רק לירון לא מצאה. החברים שלה לא באו להתנצל, לא באו לכלום. ובינתיים, לירון עמדה בנקודה של הילדה הכי מדוכאת בעולם. היא רק מלפני שבוע עברה דירה, הילדים ברחוב החדש לא אוהבים אותה, ויש לה שדים בבית. אבל באותו זמן, שלירון הייתה בתוך המחשבות העצובות שלה, שמעה צלצול בפעמון של הדלת. היא הלכה לעבר הדלת, פתחה וראתה את רון וחבורת הילדים מהרחוב. "מה אתם עושים פה?", שאלה לירון. רון ענה לה בחזרה: "באנו להתנצל על מה שקרה אז, אנחנו רוצים להזמין אותך למדורה שלנו היום בערב, רוצה לבוא?", לירון במהירות ענתה "כן" וחיכתה בקוצר רוח למדורה. השעה הייתה 8 בערב, ולירון כבר יצאה מהבית לכיוון השדה, שם מתקיימת המדורה. לאחר שעות של הנאה, צחוקים, ריקודים ואוכל, אוטוטו הגיע הסילבסטר. כולם ישבו מסביב למדורה במתח, חיכו ל12 בלילה. כולם שתקו, חשבו, הרהרו על מה שעשו השנה, אבל אז, לפתע, קמה מור, הילדה המקובלת. והחלה בריקוד. ריקוד איטי, לא מתוך צחוק או משהו אחר, סתם, פתאום. היא לא חייכה, היא פשוט רקדה. כמעט ועצמה את עיניה, האווירה השתנתה. הכול נהיה חשוך מהרגיל. כולם שתקו, צפו במחול השיכורים החל מול עיניהם, נדהמו מהרגע. מור תפסה את רועי, הילד המקובל, והחל לרקוד איתה את הריקוד האיטי, המושך והפתוח הזה. אינני יכול לחשוב על המילה המדויקת שיכולה לתאר את המקרה. אבל לפתע, מור החלה להתקדם לתוך המדורה, הלכה והלכה, כאילו רוצה לגעת באש. היא סובבה את הגב לכיוון המדורה, הרימה את רגלה, עשתה גשר מאוד איטי לכיוון אחור, כל עוד רועי החזיק אותה, הוא היה מבוהל נורא באותו רגע. פתאום, מור שיחררה את גופה, ונתנה לעצמה ליפול אל תוך המדורה. גופתה נשרפה מהר מאוד באש שהתחזקה מרגע לרגע. "השד נכנס בה!" רון צעק בקול. "בוא נברח מכאן מהר, שלא יתפוס גם אותנו!" וכולם ברחו בין רגע. יום למחרת, החבורה נפגשה בגן הציבורי באה"ל. כולם באו בבגדים שחורים, ושתקו רוב הזמן. לאחר כמה דקות של אבל, לירון שאלה את רון: "אז, מה שאמרת לי מלפני שבוע, היה נכון?", רון ענה לה: "כן, כן, על השדים בבית שלך.", לירון שאלה אותו בחזרה: "ואיך אפשר למנוע את זה?", והוא אמר לה שאי אפשר. תומי ישר צעק: "לירון! שמעת מה אמרת כרגע?", לירון אמרה: "לא, מה?" תומי הגיב: "אמרת, "מה שאמרת לי מלפני שבוע"", לירון: "נו, אז?" תומי: "עבר שבוע, ולא עברת דירה!" לירון אמרה, "תומי, את צודק בהחלט, אני עדיין לא עברתי דירה. אני לא רוצה למות!" רון: "את חייבת לעזוב דירה!", לירון על סף בכי: "אבל אני לא רוצה לעזוב אתכם!" רון: "ואני בטוח שגם מור לא רצתה לעזוב אותנו." ואז הייתה דממה. אף אחד לא ידע מה לעשות. לירון אמרה לכולם: "טוב, אני חוזרת הביתה, כבר מחשיך." לירון נכנסה לביתה, ועלתה לחדרה בקומה השנייה. היא חיפשה משהו, במגירות בחדר, לראות אם יש מזכרת מהדיירים הקודמים, אך לא מצאה את מבוקשה. כל מה שהיא מצאה זה דף מקושקש. היא הסתכלה לראות מה כתוב על הדף, מעבר לכל קשקושי העיפרון עליו, לפתע, ראתה את רצף המילים: "אה"ל = אתם, הולכים, למות." אחרי שלירון ראתה את המשפט, הרגישה מעט סחרחורת, ובלי לצאת לספר למישהו, הלכה למיטתה, והחלה לישון. למחרת בבוקר, מצאו את לירון שרופה כולה, עם הרבה דם מסביב לפניה וגופה – היא מתה. ומה קרה להוריה? הם עזבו את המקום. ומה עם הדף? הוא נעלם. ומה עשו חבריה? הם חיכו להבא בתור.
