אני פוחדת ורואה שחורות
שלום רב, אני עובדת כ-9.5 שנים באותו מקום עבודה (מחר זה היום האחרון שלי שם) אחרי שהתפוטרתי ! אני די חוששת להעלות כאן את כל הדברים מחשש שמישהו יזהה אותי ויקר. לכן בקיצור: נאמר שיצרתי מצב באופן מודע/לא מודע של משבר גדול. ועכשיו אני פוחדת מאוד. הסיבה שלא עזבתי עד עכשיו למרות שהיה לי מאוד משעמם שם. היא התנאים שהיו לי מסביב. קירבה הביתה. פנסיה, חופשה מתי שרציתי יחס טוב. תמיד קיטרתי (אבל אולי זאת תרבות הקיטורים....תמיד לקטר לא חשוב מה. תמיד לראות את חצי הכוס הריקה למרות שחצי הכוס המלאה שישנה היא טעימה וטובה ?- אולי). בקיצור מחר אני עוזבת ואני הולכת לאבטלה. אני רוצה קצת לנקות את הראש (לא בטוח כמה זה יהיה אפשרי אם אני כל הזמן בלחץ). הפחד שלי הוא למצוא את עצמי בסופו של דבר ב"מקום" דומה או לחילופין למצוא את עצמי עובדת רחוק מהבית. שעות מרובות (9 שעות זה הרבה בשבילי) ללא הפרשות לפנסיה וכו'. אני רואה שחורות במובן הזה שאני רואה לנגד עיני איך כל מה שבניתי והגעתי אליו (זה לא הרבה אבל זה שלנו) יורד לטמיון והחסוכנות מתחילים להאכל ואני עובדת בתור מוכרת בחנות או מלצרית (אין מצב בעולם - אני אמות קודם). ואני ממש לא אוהבת שמזיזים לי את הגבינה. בגלל זה גם לא יצאתי לחפש לי גבינה אחרת בכל השנים האלה. עכשיו זה זמן טוב יחסית לעשות שינוי. אין משכנתא. הקטנה עוד שנה בבית. השלמנו את בנית המשפחה (אני חושבת). מצד שני גם בעלי חושב על "לצאת החוצה" וזה מוסיף אימה על פחד. אימה זה מה שאני מרגישה ושחור הרבה שחור בעיניים. אני לא רואה בזה הזדמנות לשינוי כיוון שאם אני בודקת אחרונה(ופתאום היום זה היכה בי) אני רואה שהרבה מאוד החלטות התקבלו ככה. רצון לעשות שינוי.....הטעם של האימה....והשחור...נסיגה חזרה או נסיון לנסיגה (לא תמיד זה מתאפשר אם החליטו למשל לפטר אותי). אז אני לא תקועה כרגע כי באמת מישהו הזיז את הגבינה שלי (למרות שאני בעצם הכרחתי אותו ועכשיו אני לא מרוצה).....אבל אולי הגבינה הדגשה שלי תהיה בדיוק כמו הישנה...ואולי...ואולי חלילה היא תהיה יותר גרועה ? סליחה על ההצפה ...אני רואה שזה מקובל בפורום הזה
שלום רב, אני עובדת כ-9.5 שנים באותו מקום עבודה (מחר זה היום האחרון שלי שם) אחרי שהתפוטרתי ! אני די חוששת להעלות כאן את כל הדברים מחשש שמישהו יזהה אותי ויקר. לכן בקיצור: נאמר שיצרתי מצב באופן מודע/לא מודע של משבר גדול. ועכשיו אני פוחדת מאוד. הסיבה שלא עזבתי עד עכשיו למרות שהיה לי מאוד משעמם שם. היא התנאים שהיו לי מסביב. קירבה הביתה. פנסיה, חופשה מתי שרציתי יחס טוב. תמיד קיטרתי (אבל אולי זאת תרבות הקיטורים....תמיד לקטר לא חשוב מה. תמיד לראות את חצי הכוס הריקה למרות שחצי הכוס המלאה שישנה היא טעימה וטובה ?- אולי). בקיצור מחר אני עוזבת ואני הולכת לאבטלה. אני רוצה קצת לנקות את הראש (לא בטוח כמה זה יהיה אפשרי אם אני כל הזמן בלחץ). הפחד שלי הוא למצוא את עצמי בסופו של דבר ב"מקום" דומה או לחילופין למצוא את עצמי עובדת רחוק מהבית. שעות מרובות (9 שעות זה הרבה בשבילי) ללא הפרשות לפנסיה וכו'. אני רואה שחורות במובן הזה שאני רואה לנגד עיני איך כל מה שבניתי והגעתי אליו (זה לא הרבה אבל זה שלנו) יורד לטמיון והחסוכנות מתחילים להאכל ואני עובדת בתור מוכרת בחנות או מלצרית (אין מצב בעולם - אני אמות קודם). ואני ממש לא אוהבת שמזיזים לי את הגבינה. בגלל זה גם לא יצאתי לחפש לי גבינה אחרת בכל השנים האלה. עכשיו זה זמן טוב יחסית לעשות שינוי. אין משכנתא. הקטנה עוד שנה בבית. השלמנו את בנית המשפחה (אני חושבת). מצד שני גם בעלי חושב על "לצאת החוצה" וזה מוסיף אימה על פחד. אימה זה מה שאני מרגישה ושחור הרבה שחור בעיניים. אני לא רואה בזה הזדמנות לשינוי כיוון שאם אני בודקת אחרונה(ופתאום היום זה היכה בי) אני רואה שהרבה מאוד החלטות התקבלו ככה. רצון לעשות שינוי.....הטעם של האימה....והשחור...נסיגה חזרה או נסיון לנסיגה (לא תמיד זה מתאפשר אם החליטו למשל לפטר אותי). אז אני לא תקועה כרגע כי באמת מישהו הזיז את הגבינה שלי (למרות שאני בעצם הכרחתי אותו ועכשיו אני לא מרוצה).....אבל אולי הגבינה הדגשה שלי תהיה בדיוק כמו הישנה...ואולי...ואולי חלילה היא תהיה יותר גרועה ? סליחה על ההצפה ...אני רואה שזה מקובל בפורום הזה