טוב, אתם לא מבינים
עד שנרדמתי, וכמובן - איזה סיוט... אחד המחרידים שהיו לי.
אני הולכת למות. בדיוק כמו בפוסט שכתבתי אתמול (או שמא זה היה שלשום? לא משנה, הפוסט האחרון). זה הולך לקרות ואני סוף סוף מבינה את זה. ויש אנסים ורוצחים שגם נידונו למוות. ואני כבר שם שוכבת ומחכה ויודעת שאי אפשר לצאת, אפילו לא לשירותים, פשוט לשכב ולחכות. ואני מבקשת מהאחות שתחבר לי עירוי שאחליק ככה לעולם הבא בלי שיכאב ובלי שארגיש. היא אומרת שיצטרכו לקדוח בי חמישה חורים (כמו בניתוח לפרוסקופיה) ואני מסכימה ומבקשת מהם שיכניסו מישהו שיחזיק לי את היד בזמן שאני מתערפלת ועוברת... ואני מבקשת... ודמויות שפגעו בי או באחרים מופיעות שם ופתאום אני יודעת שככה, וגם הם, ואי אפשר, ואני רוצה החוצה ואסור כי אני ביקשתי להיכנס... ואני מנסה למצוא סיפור כיסוי בשביל האחרים, אבל בשבילי אין לי, ומה היה לי, ורק שיתנו לי יד... אני זוכרת משום מה שזו דמות גברית, לא יודעת מי, אבל יש בה קצת נחמה ואני מתחילה להתערפל... להצטלל... וצונחת, צונחת, ואינני עוד. הכול לבן, לא שחור בכלל, ככה תמיד דמיינתי את זה, הכול לבן, נקי, סטרילי. ואני רואה מהצד או מלמעלה איך הם מטפלים בקליפה שלי ושל אחרים, בדיוק, בפרטי פרטים. נדמה לי שבמהלך החלום התעלפתי באמת, במציאות, או שנחנקתי, מה שמאוד סביר בגלל הדום נשימה בשינה (אני ללא סיפאפ עכשיו, מחכה שיחליפו לי מסיכה מחר). אני לא זוכרת אם הייתה לי הקלה כשקמתי, אני משערת שכן. אולי זו בעיטה חזקה שתגרום לי להבין שאני לא באמת רוצה למות, אני לא יודעת. אולי בגלל העיסוק האינטנסיבי בזה בימים האחרונים. מה שבטוח זה שאני ממש צריכה שיחבקו אותי ושלא ייעלמו לי, ולפחות זה, זה לפחות, לא יקרה בזמן הקרוב. אנשים יקרים כל כך יעלמו ואני עדיין חושבת שאני מעדיפה למות מלחוות את זה קורה במציאות.