אני פוחדת...
האם זה פחד? אולי חרדה? לא יודעת להגדיר בדיוק. ישנה הידרדרות במצב הבריאותי שלי. בשלב זה אינני מעוניינת להרחיב. אספר רק שמדובר בתופעות מטרידות ושאם לא אבדוק אותן עלולות להיות השלכות חמורות. אולי לא עד כדי סכנת חיים, אך עדיין המצב עלול להיות לא כל כך טוב. אני פוחדת. אין לי כוח שוב לרופאים. אני יודעת שיריצו אותי לבדיקות. אני יודעת ששוב אאלץ להיטלטל בין בתי חולים לבין מרפאות. גם לאחותי היתה בעיה דומה והיא עברה 2 ניתוחים, וגם אמא שלי ז"ל סבלה מזה, כך שאני פשוט משקשקת. אז אני נוהגת מנהג בת יענה וטומנת את ראשי בחול, למרות שאני לא טיפשה ויודעת מה יכול לקרות. המועקה הזו של בתי חולים, של שוב להתמודד עם הכל לבד, ואם חס וחלילה אצטרך ניתוח מי יעזור לי עכשיו? אפילו במישור היומיומי של תיפקוד? אני הרי גרה לבד, ויש לי בבית חיות, ומי יטפל בהן? ובי? אפילו בדברים הקטנים? היומיומיים? כרגע זה הפחד הכי גדול שלי, זה והפחד שלי מפיטורין. לא יודעת מה לעשות. יש לי גוש של מחנק בגרון ואין לי מנוח. המחשבות שלי נסחפות בלי יכולת לעצרן, ותמיד מגיעות למקומות אפלוליים למדי, למרות שאני מכירה שיטות של הרפיה וכד', הפעם אני יודעת, שעלי לגשת לבדיקות, אבל נלחמת בזה כל עוד נפשי בי. פוחדת שימצאו משהו. פוחדת שלא ימצאו וימשיכו לטרטר אותי בין מכון למכון. אחרי ששני הורים נפטרו מסרטן, כנראה שגם המודעות עולה, והשילוב, מה אני אגיד לכם, פנטסטי. אני מנסה לחשוב מה הכי גרוע שיכול להיות בכדי שאצפה לו וכל דבר מעבר לכך יהיה שיפור, אבל לא יודעת מה קורה, הפחד משתלט. אני רוצה לגייס את האופטימיות שלי, אך כשזה מגיעה לבדיקות ובתי חולים וכד' אני משקשקת כגל עצמות. חשוב לי להדגיש - איני פוחדת מהבדיקות עצמן, אני מורגלת בהן. זו האוירה שמלחיצה אותי. זה התוצאות שמפניהן אני פוחדת. וכל הזמן סיוטים. וכל הזמן מוות. וכל הזמן לישון רק שעה וחצי - שעתיים בלילה. לא יודעת כבר איך להמשיך, מה שבטוח, בלי התרופה שאני לוקחת (לוסטרל) החיים שלי היו הרבה הרבה יותר קשים.
האם זה פחד? אולי חרדה? לא יודעת להגדיר בדיוק. ישנה הידרדרות במצב הבריאותי שלי. בשלב זה אינני מעוניינת להרחיב. אספר רק שמדובר בתופעות מטרידות ושאם לא אבדוק אותן עלולות להיות השלכות חמורות. אולי לא עד כדי סכנת חיים, אך עדיין המצב עלול להיות לא כל כך טוב. אני פוחדת. אין לי כוח שוב לרופאים. אני יודעת שיריצו אותי לבדיקות. אני יודעת ששוב אאלץ להיטלטל בין בתי חולים לבין מרפאות. גם לאחותי היתה בעיה דומה והיא עברה 2 ניתוחים, וגם אמא שלי ז"ל סבלה מזה, כך שאני פשוט משקשקת. אז אני נוהגת מנהג בת יענה וטומנת את ראשי בחול, למרות שאני לא טיפשה ויודעת מה יכול לקרות. המועקה הזו של בתי חולים, של שוב להתמודד עם הכל לבד, ואם חס וחלילה אצטרך ניתוח מי יעזור לי עכשיו? אפילו במישור היומיומי של תיפקוד? אני הרי גרה לבד, ויש לי בבית חיות, ומי יטפל בהן? ובי? אפילו בדברים הקטנים? היומיומיים? כרגע זה הפחד הכי גדול שלי, זה והפחד שלי מפיטורין. לא יודעת מה לעשות. יש לי גוש של מחנק בגרון ואין לי מנוח. המחשבות שלי נסחפות בלי יכולת לעצרן, ותמיד מגיעות למקומות אפלוליים למדי, למרות שאני מכירה שיטות של הרפיה וכד', הפעם אני יודעת, שעלי לגשת לבדיקות, אבל נלחמת בזה כל עוד נפשי בי. פוחדת שימצאו משהו. פוחדת שלא ימצאו וימשיכו לטרטר אותי בין מכון למכון. אחרי ששני הורים נפטרו מסרטן, כנראה שגם המודעות עולה, והשילוב, מה אני אגיד לכם, פנטסטי. אני מנסה לחשוב מה הכי גרוע שיכול להיות בכדי שאצפה לו וכל דבר מעבר לכך יהיה שיפור, אבל לא יודעת מה קורה, הפחד משתלט. אני רוצה לגייס את האופטימיות שלי, אך כשזה מגיעה לבדיקות ובתי חולים וכד' אני משקשקת כגל עצמות. חשוב לי להדגיש - איני פוחדת מהבדיקות עצמן, אני מורגלת בהן. זו האוירה שמלחיצה אותי. זה התוצאות שמפניהן אני פוחדת. וכל הזמן סיוטים. וכל הזמן מוות. וכל הזמן לישון רק שעה וחצי - שעתיים בלילה. לא יודעת כבר איך להמשיך, מה שבטוח, בלי התרופה שאני לוקחת (לוסטרל) החיים שלי היו הרבה הרבה יותר קשים.
