אני פונה אליכם בקריאה נרגשת!!!

[CCNA]

אני פונה אליכם בקריאה נרגשת!!!

היי קוראים לי שון ואני עד לפני יותר מחצי שנה סובל מחוסר דיבור שוטף במצבים חברתיים מסוימים, החתלתי בטיפול פסיכותרפיסטי אצל פסיכותרפיסט מפורסם בת"א כבר יותר מחצי שנה ובשלב הראשון חל שיפור ניכר אך היו תקופות שהדיבור השוטף שוב נתקע, לא התייאשתי והטיפול הלך ובהדרגה נהיה יותר קל והשפיע עליי לטובה. אני אסביר על הטיפול זהו טיפול ע"י הרפיה בעזרת דימיון מודרך כאשר בשלב הראשון אני נחשף מול המצבים של חרדה לדוגמא:חוסר דיבור שוטף לפני קהל ואחרי כן אתה עובר בהדרגה לשינוי מחשבה שאתה בעצם דמות אחרת שאתה מעוניין לחקות דמות שאתה היית רוצה להיות ומחקה כל התנהגות של אותה דמות ומה אתה היית עושה שאותה דמות הייתה עושה מין פסיכודרמה כזאת. אני מאוד נרגש שאני רושם לכם מילים אלו מאחר והשיפור בדיבור שלי ממש השתפר וכמעט ולא נתקע אני כבר 3 חודשים עובד בשירות לקוחות טלפוני בחברת תקשורת מאוד גדולה ואני עם בטחון עצמי מאוד גדול. אומנם זה שלב שלוקח הרבה זמן אבל אני לומד לשלוט על הדיבור שלך.

 

[shuky63]

טיפול התנהגותי פועל מעולה כשיש

מעט סוגי גרויים שגורמים לתגובה הלא רצויה,למשל גימגום.אם מישהו מגמגם רק בטלפון או רק כשהוא עומד ומדבר מול קהל זה יכול לפעול מצוין. אם אני הייתי צריך לעבוד בניפרד על כל גרוי חיצוני שגורם לי לגמגם כל החיים לא היו מספיקים לי.

 

[shuky63]

שון,אתה יכול לספר לנו באלו מצבים בד

בדיוק היית מגמגם?

 

[bell2002]

כל הכבוד! מגיעה לך הצדעה מעומק

הלב. אני מכירה את התחושה הזו, שכולם חייבים אבל ממש חייבים לעשות את מה שעבד עבורי. אני בדיעה שרק עבודה קשה בסופו של דבר מתגמלת. מהנסיון שלי, כל פעם ששיחת טלפון מסתיימת טוב והצלחתי להתגבר על החרדות - הצלחתי והתקדמתי לשלב גבוה יותר מבחינת השליטה בגמגום. כל פעם שלא נכנעתי לחרדה והצלחתי - התקדמתי. כל פעם (והיו המון כאלה) שהתקפלתי והעדפתי לא להתמודד נסוגתי לאחור מבחינת שטף הדיבור שלי. כשאני סוקרת את 33 שנות גימגומי אני רואה את הקו הזה הולך כחוט השני לאורך השנים. לכן אם אצליח לגרום למגמגם אחד לפרוץ את החומה הבצורה של נפשו - הצלחתי. אגב, אני כבר ממש לא רואה את ההצלחה בטיפול בגימגום כהצלחה רק אם הגמגום ירד או פסק (אחוזי השטף עלו). הצלחה בטיפול נכון בגימגום הינה השתלבות מלאה בחיים, קבלה ואהבה עצמית למרות ובגלל הגימגום, והצלחה להגיע למימוש חלומות. גיליתי כבר שאם אני מקבלת את הגימגום ומצליחה לחיות איתו בשלום ומצליחה לממש לי חלומות - גם אחוזי השטף עולים וההרגשה הטובה עולה וכך מתחיל גלגל שלם של טוב והצלחה. ואני יודעת... זה בכלל לא קל, לקח לי 15 שנים להגיע למסקנה הזו. כל כך פשוט וכל כך קשה.

 

[RobinhooDw]

לא מסכים

אין ספק שיש להשלים עם הגימגום הרי אין אפשרות אחרת, אבל מה אם הגימגום הוא לא רק "גמגום" מה אם אנו מגמגמים משום שיש משהו שמפריע לנו? בנסיבות האלה, לא חשוב כמה ננסה לקבל את הגימגום לעולם לא נשלים איתו. כפי שאיננו יכולים לעולם להשלים עם כאב או מיחושים כלשהם. נשאר שאנחנו רואים דברים אחרת או מרגישים אחרת, איך נוכל להשלים עם זה? עם אובדן ניתן להשלים אבל עם השקפת עולם לא ניתן להשלים. את אומרת שעבודה קשה מתגמלת, שאם לא נוותר שאם נתאמץ עד הסוף ונשלים את המשפט נרגיש טוב. אבל כל עוד הדיבור יהיה "מטלה" שנגזר עלינו לעולם לא נשלים איתה.

 

[bell2002]

ומה האלטרנטיבה? לעבור את החיים

האלה בהתבוננות מהצד? לעבור את כל החיים בויתור אחד גדול על כל האתגרים? תמיד להיות הרבה פחות משהפוטנציאל שלנו מאפשר? למה? בגלל גימגום? ואני לא מזלזלת, אני יודעת על בשרי עד כמה קשה וכואב. אני הרי זו שגימגמה את עצמה לדעת עד גיל 22. 50% שטף זה גימגום מאוד מאוד קשה. אבל אז עברתי את הקורס בהדסה ולמרות הקשיים הגדולים שבשינוי הרגלים והתירגול הרב מאוד שנדרש ממני להשקיע (בשנה הראשונה לאחר סיום הקורס תירגלתי כל יום 4 שעות) - ידעתי שניתנה לי דרך להתמודד עם הגימגום, וניצלתי את הידע שרחשתי כדי לשלוט בגימגום. כשאמרתי לא לוותר, התכוונתי לחפש טיפול מתאים שיעזור (כל אחד ספציפית צריך להתאים לעצמו את הטיפול), לא לותר על האתגרים ולהסתפק בחיים אפורים מלאי פחדים. לא התכוונתי ללכת עם הראש בקיר ולהשלים משפט גם אם בדרך אנחנו נחנקים מחוסר אויר - זה בטח לא עושה טוב ולא נותן הרגשת נצחון. לקח לי שנתיים להטמיע את השינויים, לקח לי הרבה יותר זמן מזה להיות מסוגלת להמשיך בקצב דיבור איטי ללא תרגול יומיומי. לקח לי הרבה שנים מתום הקורס בהדסה להיות מסוגלת להמשיך לדבר בקצב שלי בלי קשר לקצב הדיבור של בן-שיחי. אני יודעת מהקישקע שלי מהו גימגום, כמה קשה ונורא יכול להיות. ואני יודעת לספר לך גם את הצד השני. ועכשיו תגיד לי אתה מה עדיף.

 

[מירב של פעם]

בל אני קוראת אותך

ומתרגשת וגם קצת מקנאה על היכולת הכ"כ ברורה שלך להתמודד ולהמשיך הלאה. לי זה עדיין קצת קשה ולפעמים אני באמת מוצאת את עצמי מסתכלת איך החיים עוברים על פניי ובכל זאת משותקת מפחד. רוצה להגיע לדרגה שאת הגעת אליה!

 

[bell2002]

אוי יקירתי, אל תקנאי בכלל.

גם את יכולה, האמיני לי. לפעמים הכעס הוא הדרייב הטוב ביותר, לפעמים חוסר האונים ותחושת המחנק... אבל אפשר להפוך את הגימגום למנוף, חפשי לך טיפול מתאים ולכי עליו. אל תתפשרי, אל תעשי לעצמך הנחות. ותראי שבסוף תצליחי. זה לא קורה ביום אבל זה קורה. לפעמים נואשים מספיק כדי לא לותר. תראי איזו הרגשה טובה ההתמודדות תעשה לך, כמה תגדיל את הערכתך העצמית. איך תצליחי ליצור לך מעגל טוב של הצלחה. זה אפשרי. אני בטוחה ומאמינה בך בכל ליבי.

 

[RobinhooDw]

bell

את צודקת. אני מעריץ אותך על מסירותך ועל מאמציך להיתגבר על הגימגום אבל האם כל זה שווה? האם שווה לעבור את החיים בניסיונות נואשים וקשים רק כדי להיתגבר על הגימגום? כל חייך עברת את הגיהינום הזה, + 4 שנים של השקעה בלתי הגיונית. לא נמאס?

 

[bell2002]

לפני שאני עונה לך (ויש לי כמובן

תשובה) בוא נעשה משחק סימולציה קטן. תענה לי על השאלות בכנות אמיתית, באומץ לב ומכל הלב: 1. איך ואיפה אתה רואה את עצמך בעוד 10 שנים? 2. מה קורה כשאתה רוצה משהו? עם מי אתה מדבר? 3. מה תעשה כדי למצוא אהבה? איך תעמוד מתחת לחופה? 4. מה קורה לך בנפש פנימה, במוח ובלב כשאתה מוותר ולא מדבר? 5. כמה היית מוכן לשלם כדי להפסיק לגמגם? 6. מה היית מוכן לעשות כדי להגשים באמת את התשובה בשאלה 1? תענה לי ואז נמשיך. שתהייה שנה נהדרת לכולם.

 

[RobinhooDw]

../images/Emo24.gifשאלון../images/Emo24.gif

1. בעוד 10 שנים, לא יודע לא מעניין אותי. 2.לרוב אני מקבל אותו, תלוי בכמה אני רוצה אותו, לרוב לבד. 3.קטן מדי לענות על השאלה

4.פעם היה שונה אבל עכשיו כלום. 5.הפסקתי... אבל הרבה מאוד. 6.החיים יפים איפה שלא נמצאים, איפה ומה לא חשובים לי כרגע.

 

[bell2002]

../images/Emo24.gif אחלה תשובות.

אתה צודק, אתה צעיר מדי. אבל בכל זאת אנסה לענות לך, לתת לך קצת ממני. תראה, כמו לכל תופעה גם לגמגום יש דרגות. הגמגום שלי היה ברמה מאוד קשה, כל כך קשה שלא יכולתי כמעט לתפקד. הפער בין איך שחלמתי על עצמי ובין מה שהייתי היה כל כך גדול, שהיו לי שתי אפשרויות. אחת להשתגע והשניה להלחם. היה לי נורא קל להתקבל לטכניון, לא התאמצתי בכלל. לעומת זאת להיות סטודנטית שחיה חיי סטודנטים היה כמעט בלתי אפשרי בשבילי. לעלות לאוטובוס ולומר לאן אני רוצה - הסיוט הגדול ביותר שלי, כל כך סיוט שנטפתי זיעה כשרק עברתי ליד תחנת אוטובוס. לעמוד בתור לקולנוע ולבקש כרטיס לסרט X, היה משימה בלתי אפשרית. לשבת בבית קפה ולהזמין לשתות היה נורא עבורי. לכן כמעט כל דבר היה שיפור. כל מלחמה היתה פחות כואבת מהקשיים שלי כמגמגמת. מה גם שמהר מאוד ראיתי תוצאות! משטף של 50% לפני הקורס בהדסה קפצתי ל- 85% כעבור שלושה שבועות בסיום הקורס. נכון, הייתי צריכה לתרגל המון! הרבה יותר מרוב חבריי לקבוצה ובמשך השנים הבנתי מהצוות בהדסה שתירגלתי הרבה גם ביחס למגמגמים אחרים. אבל היה הבדל גדול בין יום ללא תרגול לבין יום שתירגלתי בו - לכן, התמדתי. לאחר שנה הגעתי ל90-95% שטף. דיברתי בטלפון, הזמנתי במסעדות, הזמנתי כרטיסים לסרט. הצלחתי! נכון שעדיין הייתי צריכה את התרגול היומיומי, אבל רק בשנה הראשונה זה היה 4 שעות ביום בשנים אח"כ זה ירד לחצי שעה ביום ואפילו לכמה דקות ספורות. היום אני בכלל לא מתרגלת (כבר כ- 10 שנים שאני לא מתרגלת בכלל), אבל הדיבור שלי מאוד מודע, בעצם היום אני כל הזמן שומרת על המשימות שלמדתי לפני 15 שנים בהדסה. ולא, לא נמאס אף פעם! כי אני יודעת איפה הייתי לפני ואיפה אני היום. היום אני חיה בין האנשים, מגשימה חלומות שלא חשבתי שאפשר לחלום אפילו. עבורי לא היתה יכולה להיות דרך אחרת.

 

[RobinhooDw]

מזדהה עם כל מילה

עברתי את הקורס של ברברה דם וכמוך הייתי צריך לתרגל הרבה מאוד, רק מי שעבר את זה יודע כמה קשה זה. להילחם שעות רק כדי לשפר את אחוז השטף, קשה להאמין כמה שדיבור, דבר מובן מאליו לרובנו יכול להביא לשמחה ותקווה. אחרי ברברה עברתי משטף של 50-60% לשטף של 90-95% בשבועות הראשונים. אחרי חודש כבר ירד לי השטף ל 70-80%. עברו 3 שנים גרועות ביותר, בשנה ה4 עבר לי השטף מ 80% ל 100%. אבל ההבדל בין השטף שלך לשלי היא שאני אינני נדרש לחזור על תרגילים כלשהם. ההבדל הוא עצום, לחשוב על משהו כל הזמן הוא מעקה גדולה מאוד. אם זאת לדעתי יש הבדל בהשקפת עולם שהייתה לי לפני שנה לאומת השקפת העולם שלי קיום, דבר שהנני מייחס לו החשיבות הגדולה ביותר. כלומר הייתי חושב אחרת, רואה דברים אחרת ומנסח דברים אחרת כאילו שהשתחררתי מאיזה עול, אני רואה דברים כמו שהם באמת. לדוגמא, אם פעם כשהייתי רואה ילדים משחקים כדורגל-כדורסל הייתה עוברת בי איזה תחושה מוכרת. כיום כשאני רואה ילדים משחקים כדורגל אני רואה ילדים משחקים כדורגל. קשה להסביר אבל לדעתי מגמגמים תופסים דברים אחרת, וחושבים על דברים אחרת. תנסי רגע לחשוב על איזה מקום כמו בית ספר או מקום העבודה שלך. נתפס בך איזה הרגשה נלוות נכון? בכל אופן אין ספק שאני מזדהה איתך, לדעתי לבנות יש יותר כוח מאשר בנים, אולי זאת הסיבה שלא ויתרת ונלחמת.

 

[bell2002]

רובין הוד יקר,

אני מבינה אותך מאוד ואין מצב שבו היית ואני לא מבינה אותו או עברתי אותו על בשרי. יחד עם זה, מעולם זה לא היה תירגול רק למטרת שיפור השטף בלבד - מעולם. התירגול היה רב כל כך רק כי הגימגום כל כך שלט בי שלא הצלחתי לשמור על המשימות לאורך היום ללא תירגול. גיליתי שאם אני מתרגלת פעמיים ביום זה עוזר לי לשמר את השטף לאורך היום כולו. וזה היה שווה לי כמעט כל מחיר. סופסוף יכולתי ללכת ולבוא ולהתנהג בבטחון וללא פחדים. באיזה מחיר אפשר לקנות חופש כזה? ואני ממש לא חושבת שנשים יותר חזקות מגברים, אני חושבת שפשוט לא הייתה לי ברירה אחרת. אני חושבת שכל אחד במצבי היה נוהג כמוני.

 

[מירב של פעם]

בל את נהדרת ../images/Emo24.gif ורובין-הוד

אני דיברתי עם בל בטלפון והיא מדברת נהדר!!!!!!!!!!! אז תקשיב לעצות שלה , מסתבר שזה עובד