קרייזי מנגו
New member
אני פשוט חייבת להישפך../images/Emo7.gif
אני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל, ואני מפחדת להישמע בכיינית וחופרת, אבל קשה לי להיות פתוחה עם אנשים שאני מכירה אישית, ואני פשוט לא יכולה להחזיק את עצמי יותר
לא יודעת, פשוט יש כל כך הרבה דברים קטנים שמצטברים ומצטברים ופעם בכמה זמן זה פשוט מתפרץ החוצה בדמעות. קודם כל פשוט נמאס לי, שכל הפרחות הטיפשות האלה שמהוות 95% מהבנות בבית ספר שלי עושות כלום ומקבלות כל מה שרק מתחשק להן, בזמן שאני מתאמצת ומוציאה ציונים מצויינים ועושה פשוט הכל גם בלי קשר ללימודים, ועדיין חיה בכזו פשטות. ונמאס לי שבגלל שאני לא עוזרת לאף אחד לרמות, מחשיבים אותי לקמצנית ומגעילה, פשוט כי אף אחד לא חושב על לבקש ממני דברים שבאמת טובים, ואני הייתי עוזרת מכל הלב. ואפילו בנות שבאמת נראו לי סבבה לגמרי בהתחלה, עכשיו מתברר לי שהן חושבות שאני משעממת, למה? כי אני קוראת הרבה. ככה אני אוהבת. זה אחד התחביבים הכי גדולים שלי. אז אני משעממת! וזה לא איזה פקאצות שהתגלגלו החוצה, זה בנות שמועלבות דרך קבע, הרבה יותר ממני. ובהמשך לזה שאני עושה הכל גם בלי קשר ללימודים, אני גם עושה בייביסיטר לאחותי (עוד מעט בת שנתיים)=אני משגיחה עליה כמה שעות טובות ביום, חינם, קמה בשש בבוקר ורוב הזמן התארגנות שלי זה לארגן אותה, אני מביאה אותה לגן בעליה וכואב לי מזה הגב,אני מחזירה אותה, ואם אני ביחד עם זה לא שוטפת וכלים ומוציאה זבל זה קטסטרופה מבחינת אמא שלי. ובאמת שאין לי בעיה לעזור להורים שלי, אני יודעת כמה אני מקלה עליהם, ואני שמחה שאני עושה את זה, אבל זה מתיש אותי. והדבר הראשון שאמא שלי אומרת אם אני מביאה ציון פחות מ-100 הביתה זה :"אוי,95?", בקול מאוכזב, כאילו מה
ולא משנה כמה היא מנסה להסתיר את זה אחר כך, זה לא עובד. ונמאס לי שבגלל שאני לא זומבית אופנה ויש לי סגנון משלי ואני מתלבשת איך שמתחשק לי (עד כמה שהמלתחה העלובה שלי מאפשרת), ולא מקשיבה למוזקיה מיינסטרים ,אלא שוב, למה שמתחשק לי, אז מן הסתם יש לי קצת יותר נושאי שיחה מאשר האחים ג'ונאס וכמה זוגות נעליים יש לי, אז מזלזלים בי. ועוד ילדים מהכיתה ביסודי, שסיימתי רק בשנה שעברה, מתנהגים כאילו הם לא מכירים אותי (ברצינות, אחת מהן ממש שואלת איך קוראים לי), לא אומרים שלום כשעוברים ברחוב כשאני כמובן מברכת אותם באיזה 'היי' מהוסס (נו, מהוסס בגלל העובדה שהם משתדלים להתנהג כאילו אני אוויר), למרות שבאמת יש לי הרבה יותר סיבות לשנוא אותם מאשר להם. כל כך שזרקתי את הספר מחזור לפח והוא נמצא עכשיו בתהליכי התכלות באיזה מזבלה מסריחה, במקום שמגיע לו. וההורים שלי ,שתפסו אותי במילה בגיל שבע (!) וקפצו על ההזדמנות לשלוח אותי לחוג גיטרה מסריח ולהתאמן שעתיים ביום (ילדה בת שבע!), ואם לא אז מהומות בבית, וזה השניא עליי לגמרי מוזיקה, כבר באותה שנה אמרתי להם שזה לא בשבילי. הם היו מוכנים לשחרר רק בשנה שעברה, אחרי ארבע שנים של ריבים ארוכים ומאמללים, ונסיונות לא מוצלחים לעבוד על עצמי שאני אוהבת את זה כי כבר איבדתי תקווה שיניחו לי לנפשי. ועד היום הם לא מפסיקים להציק לי עם זה, למרות שאני שולחת להם יום יום רמזים מספיק עבים שאני רוצה לצייר ,ואני עושה אצ זה בהרבה יותר רצון ואהבה מאשר שאי פעם ניגנתי. והם לא מוכנים לעזור לי להתקדם בזה. ביקשתי מהם לרשום אותי לחוג אומנות, אז הם אמרו לי ללכת לחפש בעצמי חוג. ואחר כך ש"עם האינטרנט של היום אני יכולה ללמוד בעצמי בחינם".ואני יכולה להיות בטוחה שאם הייתי מבקשת לחזור לנגן, אפילו במסגרת אחרת, לא הייתי צריכה להזיז יותר אצבע ותוך שבוע כבר הייתי הולכת לשיעור. אז ירדתי מזה. ביקשתי שיקנו לי לפחות עפרונות שחסרים לי. אז אחרי שלוש חודשים של בקשות פשוט הלכתי וקניתי בעצמי, למרות שבקצב הזה אני אצטרך לממן כל דבר שאני צריכה לציור, ואני לא יכולה לעשות את זה. אני גם צריכה למישהו ילמד אותי. אני לא אלמד לצייר בעצמי, אין מה לעשות אני צריכה מדריך, החומר שבאינטרנט ברובו לא נועד פשוט ללמד אותי מהמקום שאני נמצאת בו וזה לא יחליף מורה אמיתי בשנים הקרובות. אני לא יכולה ללמוד לצייר מסרטונים ביו טיוב, מערכים אומללים בוויקיפדיה שאני בוקשי יודעת את השם שלהם כדי לחפש אותם, ומפורום אומנות. בדיוק כמו שאבא שלי כיבד את הלימודי מוזיקה ולא שלח אותי ללמוד לעשות את זה מהאינטרנט, ככה הוא אמור לכבד את מה שאני באמת רוצה לעשות.וזה כל כך, כל כך מכעיס אותי. ואם באמת קראתם את זה מההתחלה עד הסוף אתם אנשים נפלאים
וואו, באמת סליחה על כמה ארוך שזה יצא
אני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל, ואני מפחדת להישמע בכיינית וחופרת, אבל קשה לי להיות פתוחה עם אנשים שאני מכירה אישית, ואני פשוט לא יכולה להחזיק את עצמי יותר
