blonde liliy
New member
אני פשוט מבולבלת בטירוף.
כתבתי כאן הודעה לפני פחות מחודש,למי שזוכר...
על היותי בת 26 בלי הרבה ניסיון בעולם המערכות יחסים. ועל כמה שאני מרגישה מתוסבכת ומחפשת תמיד מה לא טוב וחותכת וכאלה. במיוחד בגלל זה שהגעתי לגיל הזה בלי הרבה ניסיון,ואני פשוט רוצה משהו רציני. (ומצד שני לפעמים מרגישה שמתנהגת בצורה כזו ילדותית אז לא ברור לי מה אני רוצה)
בכל אופן..בהודעה הקודמת סיפרתי על בחור שיוצאת איתו גם...וששוב צצות כל התהיות על מה לא בסדר ואם יש עתיד.
אז אתמול סוגשל ניסיתי לחתוך את זה. אני אומרת ניסיתי. כי הבנאדם הוא טיפוס מאוד רגיש ואובסיבי מסתבר...וזה עכשיו קצת הרבה מלחיץ אותי. מצד אחד .. תמיד חשבתי כמה אני רוצה גבר שלא יוותר עלי ויחזר אחריי ויהיה אלי נחמד וידאג לי , מצד שני זה קשר של חודש וחצי כולה וזה הרגיש לי חנוק מאוד מאוד. וגם שהבנאדם כולו עסוק בחיים שלי,ולא חושב על עצמו. ורק רוצה לראות אותי. וטען מהר מאוד מאוד שהוא מאוהב בי. וקל מאוד לזהות אנשים שמחרטטים ואצלו רואים שזה אמיתי וזה עוד יותר הפחיד אותי.
אבל יש ככ הרבה בעיות...יותר מהיתרונות. ואני תוהה אם אני שוב מחשבת מה לא טוב. או שזה לגיטימי להרגיש ככה?
כולם מסביב כבר ככ רוצים שתהיה לי זוגיות ולא מבינים איך אין לי. כאילו שהכל קשור למראה בעולם. ויש לי אופי כזה מתוסבך ככה אני מרגישה. והבחור הזה מכיל אותי ומבין אותי....אבל אז מה? אז זה מספיק?
אני לא אמורה להרגיש געגוע מפגישה לפגישה?לרצות לראות אותו?לגעת בו?שהוא ישלח לי תמונות שלו ואני אגיד לעצמי וואו אני אוהבת להתסכל עליו? להיות גאה בו להרגיש שבא לי להביא אותו להורים?להכיר אותו לאחים שלי ?
אני רוצה את כל זה. ואני לא חושבת שזה יכול לקרות.
יש גם פערים שאני מרגישה בתרבויות. ואני לא גזענית..אבל נגיד,הוא רוסי. ולא שיש לי חלילה בעיה עם זה. אבל זה הבדלים ממשפחה שהיא מזרחית. אין ספק בזה. כל הגישה שונה כל ההתנהלות,החגים וכאלה..לפחות אצלו ספיציפית. וזה כן משהו שמפריע לי.
וגם מפריע לי קעקועים. והרבה.
ומפריע לי בנאדם שלא עשה צבא. ומפריע לי שאין לו רישיון.
זה שטחי? אני שטחית ומגעילה? כי אני מרגישה ככה לפעמים. ואולי כל זה לא היה מפריע אם באמת הוא היה עושה לי את זה.
נחמד לי איתו מאוד,להעביר את הזמן יחד,לדבר(למרות שאין הרבה נושאי שיחה ופה מרגישה את ההבדלים במנטליות שלנו)..זה נחמד שיש עם מי. אבל אני לא רואה מעבר..וגם לא נגעלת ממנו או משהו,להיפך נחמד לי. יש משיכה מסוימת.אבל אני כל פעם מרגישה שאני מפספסת משהו..
את החוויה הזו שכולם מרגישים
שרואים את הבנאדם ומרגישים זה זה. מרגישים פרפרים. התרגשות. געגוע.אני רוצה להרגיש ככה ומגיע לי.. וגם אפילו אם יכאב לי לפעמים זה אומר שבאמת יהיה לי רגש לבנאדם. אני רוצה להרגיש.
למה הסביבה מלחיצה?למה אם אני בת 26 ואני לא בזוגיות אז זה איזשהי "בעיה" ? ואז הסביבה טוענת למה את בררנית.
אבל אם אצא עם מישהי כבכיכול "לא מתאים לי" אז גם זו תהיה בעיה וישפטו אותי. והמשפחה תגיד לי את זה.
אני רוצה לרצות להביא מישהו לבית שלי ולהיות גאה בו. ואם זה לא המצב אז אני משלה את הבחור.
בכל אופן..אני מבולבלת כ"כ.
והוא טוען שהוא לא מוכן לוותר עלי ויחכה לי כל החיים. כי הוא חיכה לי הרבה זמן.ולא תהיה לו אף אחד אחרת. זה מפחיד אותי . תשחרר כולה אנחנו מכירים חודש וחצי. מה קרה לך? אני מפחדת שהוא לא יבין. היה יום שלא היה לי מצב רוח ולא רציתי להיפגש והוא פשוט בא ואמר לי אני למטה וכעסתי עליו ואחר כך ביקש סליחה אבל זה הדליק נורה אדומה מאוד
ומצד שני פתאום צצות המחשבות שעם אופי מתוסבך כמו שלי אולי עדיף לי לנסות בכל זאת...ואז המחשבות האלה בורחות כי זה לא מתאים לי.
הלוואי והייתי מחוברת יותר לרגשות שלי
ופחות מושפעת מהסביבה
כתבתי כאן הודעה לפני פחות מחודש,למי שזוכר...
על היותי בת 26 בלי הרבה ניסיון בעולם המערכות יחסים. ועל כמה שאני מרגישה מתוסבכת ומחפשת תמיד מה לא טוב וחותכת וכאלה. במיוחד בגלל זה שהגעתי לגיל הזה בלי הרבה ניסיון,ואני פשוט רוצה משהו רציני. (ומצד שני לפעמים מרגישה שמתנהגת בצורה כזו ילדותית אז לא ברור לי מה אני רוצה)
בכל אופן..בהודעה הקודמת סיפרתי על בחור שיוצאת איתו גם...וששוב צצות כל התהיות על מה לא בסדר ואם יש עתיד.
אז אתמול סוגשל ניסיתי לחתוך את זה. אני אומרת ניסיתי. כי הבנאדם הוא טיפוס מאוד רגיש ואובסיבי מסתבר...וזה עכשיו קצת הרבה מלחיץ אותי. מצד אחד .. תמיד חשבתי כמה אני רוצה גבר שלא יוותר עלי ויחזר אחריי ויהיה אלי נחמד וידאג לי , מצד שני זה קשר של חודש וחצי כולה וזה הרגיש לי חנוק מאוד מאוד. וגם שהבנאדם כולו עסוק בחיים שלי,ולא חושב על עצמו. ורק רוצה לראות אותי. וטען מהר מאוד מאוד שהוא מאוהב בי. וקל מאוד לזהות אנשים שמחרטטים ואצלו רואים שזה אמיתי וזה עוד יותר הפחיד אותי.
אבל יש ככ הרבה בעיות...יותר מהיתרונות. ואני תוהה אם אני שוב מחשבת מה לא טוב. או שזה לגיטימי להרגיש ככה?
כולם מסביב כבר ככ רוצים שתהיה לי זוגיות ולא מבינים איך אין לי. כאילו שהכל קשור למראה בעולם. ויש לי אופי כזה מתוסבך ככה אני מרגישה. והבחור הזה מכיל אותי ומבין אותי....אבל אז מה? אז זה מספיק?
אני לא אמורה להרגיש געגוע מפגישה לפגישה?לרצות לראות אותו?לגעת בו?שהוא ישלח לי תמונות שלו ואני אגיד לעצמי וואו אני אוהבת להתסכל עליו? להיות גאה בו להרגיש שבא לי להביא אותו להורים?להכיר אותו לאחים שלי ?
אני רוצה את כל זה. ואני לא חושבת שזה יכול לקרות.
יש גם פערים שאני מרגישה בתרבויות. ואני לא גזענית..אבל נגיד,הוא רוסי. ולא שיש לי חלילה בעיה עם זה. אבל זה הבדלים ממשפחה שהיא מזרחית. אין ספק בזה. כל הגישה שונה כל ההתנהלות,החגים וכאלה..לפחות אצלו ספיציפית. וזה כן משהו שמפריע לי.
וגם מפריע לי קעקועים. והרבה.
ומפריע לי בנאדם שלא עשה צבא. ומפריע לי שאין לו רישיון.
זה שטחי? אני שטחית ומגעילה? כי אני מרגישה ככה לפעמים. ואולי כל זה לא היה מפריע אם באמת הוא היה עושה לי את זה.
נחמד לי איתו מאוד,להעביר את הזמן יחד,לדבר(למרות שאין הרבה נושאי שיחה ופה מרגישה את ההבדלים במנטליות שלנו)..זה נחמד שיש עם מי. אבל אני לא רואה מעבר..וגם לא נגעלת ממנו או משהו,להיפך נחמד לי. יש משיכה מסוימת.אבל אני כל פעם מרגישה שאני מפספסת משהו..
את החוויה הזו שכולם מרגישים
שרואים את הבנאדם ומרגישים זה זה. מרגישים פרפרים. התרגשות. געגוע.אני רוצה להרגיש ככה ומגיע לי.. וגם אפילו אם יכאב לי לפעמים זה אומר שבאמת יהיה לי רגש לבנאדם. אני רוצה להרגיש.
למה הסביבה מלחיצה?למה אם אני בת 26 ואני לא בזוגיות אז זה איזשהי "בעיה" ? ואז הסביבה טוענת למה את בררנית.
אבל אם אצא עם מישהי כבכיכול "לא מתאים לי" אז גם זו תהיה בעיה וישפטו אותי. והמשפחה תגיד לי את זה.
אני רוצה לרצות להביא מישהו לבית שלי ולהיות גאה בו. ואם זה לא המצב אז אני משלה את הבחור.
בכל אופן..אני מבולבלת כ"כ.
והוא טוען שהוא לא מוכן לוותר עלי ויחכה לי כל החיים. כי הוא חיכה לי הרבה זמן.ולא תהיה לו אף אחד אחרת. זה מפחיד אותי . תשחרר כולה אנחנו מכירים חודש וחצי. מה קרה לך? אני מפחדת שהוא לא יבין. היה יום שלא היה לי מצב רוח ולא רציתי להיפגש והוא פשוט בא ואמר לי אני למטה וכעסתי עליו ואחר כך ביקש סליחה אבל זה הדליק נורה אדומה מאוד
ומצד שני פתאום צצות המחשבות שעם אופי מתוסבך כמו שלי אולי עדיף לי לנסות בכל זאת...ואז המחשבות האלה בורחות כי זה לא מתאים לי.
הלוואי והייתי מחוברת יותר לרגשות שלי
ופחות מושפעת מהסביבה
