אני פשוט מרגישה שאני חיבת לכתוב כאן
אני פשוט מרגישה שאני חיבת לכתוב כאן.... אולי כי.... המחלה הזאת- סרטן... לקחה לי את האדם הכי יקר לי... אבא שלי.. או... בשל העובדה שראיתי דבר שאני פשוט לא מצליחה לשכוח... כשההיתי בת 14 אבא שלי נפטר. הוא חלה... בערך שנה וחצי לפני פטירתו... היה לו סרטן ראות. לפני שאבי חלה ההיתי איתו בקשר מאוד מאוד טוב... ילדה של אבא... כשאבי חלה... כאילו הכול השתנה... עקב העובדה שכמעט ולא היה בבית... המפגשים ביננו היו פעם ל... חודש בערך. (ההיתי קטנה מדי... זה היה התירוץ הרגיל) וכך היתה ההתרחקות מאבי... כשאבי נפטר... לא קיבלתי את זה... לא הסכמתי לקבל... עכשיו כעבור.... 5 שנים בערך... אני עדין לא יכולה להגיד שאני שלמה עם המוות של אבא... אך עכשיו... כשהמחלה... אולי אמרה שלום... אולם נשארה בתוך הלב... בידיוק עכשיו... אני מגלה... שאדם כול כך אהוב... כול כך אהוב שלי... מין אמא שניה שכזאת... חולה... (היא חולה כבר כמעט 10 שנים... בסרטן בראש) אך עכשיו חולה יותר מתמיד. פתאום כשראיתי אותה... היא בקושי דיברה... לא הלכה... אפילו לא צעד. את האוכל שאכלה... האכילו אותה... ואפילו לשתות... ואפילו לנגב את הפה... הכול הכול עשו לה.... מה שהכי שבר אותי... שהיא אפילו לא ידעה מי אני... שהיא הביטה במבט... כזה תמים... מנסה להיזכר. מנסה להכיר... אך אינה מצליחה. הדמעות שלי... הדמעות שלי זלגו מעצמן... מאז... כאילו משהו שבר אותי... האמא השניה שלי... שתמיד היתה כול כך חזקה... נפלה לה... נפלה לה למקום... שאיני יודעת. היא סובלת... כואב לה... למה? למה לגרום לה לכאב כול כך... ניסיתי לכתוב... את מה שאני מרגישה... ואולי ככה לנסות להרגיש יותר טוב... אך... בכול שניה אני חושבת אליה... כשאני אוכלת... כשאני שותה... כשאני.... בכול מקום... ואז אני מבינה עד כמה שאין לה את העצמאות שלה... הלוואי.... שאלוהים ישמור עליה... כאן איתנו... ויתן לה את הכוח להמשיך... יתן נס שהיא תריגש הרבה הרבה יותר טוב... ולא תסבול יותר.... אמן
אני פשוט מרגישה שאני חיבת לכתוב כאן.... אולי כי.... המחלה הזאת- סרטן... לקחה לי את האדם הכי יקר לי... אבא שלי.. או... בשל העובדה שראיתי דבר שאני פשוט לא מצליחה לשכוח... כשההיתי בת 14 אבא שלי נפטר. הוא חלה... בערך שנה וחצי לפני פטירתו... היה לו סרטן ראות. לפני שאבי חלה ההיתי איתו בקשר מאוד מאוד טוב... ילדה של אבא... כשאבי חלה... כאילו הכול השתנה... עקב העובדה שכמעט ולא היה בבית... המפגשים ביננו היו פעם ל... חודש בערך. (ההיתי קטנה מדי... זה היה התירוץ הרגיל) וכך היתה ההתרחקות מאבי... כשאבי נפטר... לא קיבלתי את זה... לא הסכמתי לקבל... עכשיו כעבור.... 5 שנים בערך... אני עדין לא יכולה להגיד שאני שלמה עם המוות של אבא... אך עכשיו... כשהמחלה... אולי אמרה שלום... אולם נשארה בתוך הלב... בידיוק עכשיו... אני מגלה... שאדם כול כך אהוב... כול כך אהוב שלי... מין אמא שניה שכזאת... חולה... (היא חולה כבר כמעט 10 שנים... בסרטן בראש) אך עכשיו חולה יותר מתמיד. פתאום כשראיתי אותה... היא בקושי דיברה... לא הלכה... אפילו לא צעד. את האוכל שאכלה... האכילו אותה... ואפילו לשתות... ואפילו לנגב את הפה... הכול הכול עשו לה.... מה שהכי שבר אותי... שהיא אפילו לא ידעה מי אני... שהיא הביטה במבט... כזה תמים... מנסה להיזכר. מנסה להכיר... אך אינה מצליחה. הדמעות שלי... הדמעות שלי זלגו מעצמן... מאז... כאילו משהו שבר אותי... האמא השניה שלי... שתמיד היתה כול כך חזקה... נפלה לה... נפלה לה למקום... שאיני יודעת. היא סובלת... כואב לה... למה? למה לגרום לה לכאב כול כך... ניסיתי לכתוב... את מה שאני מרגישה... ואולי ככה לנסות להרגיש יותר טוב... אך... בכול שניה אני חושבת אליה... כשאני אוכלת... כשאני שותה... כשאני.... בכול מקום... ואז אני מבינה עד כמה שאין לה את העצמאות שלה... הלוואי.... שאלוהים ישמור עליה... כאן איתנו... ויתן לה את הכוח להמשיך... יתן נס שהיא תריגש הרבה הרבה יותר טוב... ולא תסבול יותר.... אמן
