העניין הוא-
העניין הוא שאני מרגיש מותש משינויי מסגרות. אני לא רואה את עצמי במסגרת לימודים. יתכן מאוד שאני צריך להסב את עצמי לתחום אחר, רק שאין לי מושג למה. העבודה האחרונה שלי הייתה כָתב לענייני משפט באיזה שבועון משפטי שבו היו מעט כתבים (אולי חמישה ) . עבדתי שם חצי שנה. פוטרתי מתוך צמצום כוח אדם, או שכך רק אמרו לי כדי שלא לפגוע ברגשותיי (אני באמת לא יודע ). מאז אני לא עובד. פה ושם אני שולח קורות חיים, אבל אף אחד לא רוצה לקבל אותי. לפני כשנה הגעתי לראיון עבודה למוקד טלפוני של בנק, דרך חברת כוח אדם. בראיון נרמז לי שאני כבר לא צעיר (אני כיום בן 33, אז בן 32 ). נדמה לי שזה הראיון האחרון שבו הייתי. בכל מקום שואלים אותי "למה הגעת למשפטים?, איך הגעת לזה בכלל?". לא תמיד יש לי כוח לענות. העניין הוא שפעם הייתי יותר שאפתן מכפי אני היום. האמנתי בעצמי הרבה יותר והרגשתי חזק נפשית (כיום לא ). למה משפטים? כי אחותי הבכורה היא עורכת דין מצליחה (שכירה) ואז זה היה עדיין בתרופה של תחילת עידן המכללות. חשבתי שאולי אלך בעקבותיה. כיום אני מתחרט על זה מאוד. אבל הדבר כבר נעשה. נתוני הבגרות והפסיכומטרי שלי ממילא לא הותירו לי הרבה ברירות לימודיות באוניברסיטה. הייתי חייב לבחור משהו במכללה כלשהי או לא ללמוד בכלל. כך יצא שבחרתי במשפטים. כבר בתחילת הלימודים הבנתי שזה לא בשבילי אך לא ידעתי באיזה תחום אחר לבחור. כך יצא שנרשמתי לשנה שנייה, שלישית ורביעית. אני מספר את העניינים בקיצור נמרץ. ברקע היו לי כישלונות שונים. חלקם אישיים. חלקם משפחתיים. וחלקם בתחום הלימודים עצמו. איכשהו, הצלחתי לסיים את לימודיי בקושי רב. לא זיהיתי את הקושי הזה אצל אחרים שנדמה היה לי שהם דמו לי ואף לא זיהיתי את הקשיים האלו אצל אחרים שזלזלתי בהם. אפילו בזמנו לפני כשבע שנים (אז סיימי את לימודיי) היה לי משרד להתמחות בו. אבל לא הסתדרתי עם השעות, לא עם עורכי הדין, ולא עם העוני שכרוך בשכר מתמחה. היה לי קשה גם מבחינות אישיות אחרות. היה איזה שלב שהתמוטטתי ו...(נעזוב. לא נפרט). בכל מקרה סיימתי שם לאחר שלושה חודשים מיום שהתחלתי. ומאז, אני בדר"כ מובטל. פה ושם היו לי כמה עבודות אבל הייתי ונותרתי מובטל , הרבה יותר זמן מכפי שהייתי מועסק. אני פשוט רוצה לעבוד ולהתפרנס. אני לא רואה את עצמי יוצא ממעגל העוני. אני גר אצל ההורים עדיין. אף אם אתקבל לעבודה כלשהי, מרחפת לה מן עננה שחורה מעל ראשי ואני אומר לעצמי, "אתה הרי יודע טוב מאוד שזה רק בשביל לצאת מבית. עבודה בשכר מינימום לא תוציא אותך מהעוני... לא תוכל להשכיר דירה ולא לקבל משכנתא ולא לעמוד בתנאי משכנתא. כל שיהיה לך הוא משכורת לאוכל וביגוד."
