אני צריכה עזרה

אני צריכה עזרה

טוב, לא יודעת כ"כ איך להתחיל... כבר תקופה מסויימת שאני לא מרוצה מהקשר שלי ושלו, אני לא יכולה לשים את האצבע בדיוק על מה לא טוב לי בקשר, אבל אני רק יודעת שיש משהו.. אני עכשיו בתקופת הסיומים, יב' נגמר, הכל נגמר, הצבא מחכה לי באופק עוד חודש וחצי ויש כ"כ הרבה דברים להספיק ולעשות.. לאחרונה אני מתחילה הרבה לחשוב על "איך זה להיות עם אחרים" [הוא החבר הראשון שלי, נשיקה ראשון, ה-ראשון והכל], והבעיה היא שהמחשבה הזאת פשוט לא עוזבת לי את הראש.. הרבה מתחילים איתי, ואמרו לי כמה פעמים שכמה חבל שיש לי חבר, ואין מה לעשות, דברים כאלו נכנסים לראש.. ואז עליתי על משהו: יש לי חבר, ייאי, אבל אני רואה אותו פעם בשבועיים, אוף.. למעשה החסרונות של חבר חלים עלי [לא לזרום כשמתחילים איתך, להרגיש תמיד כשכולן בטירוף חושים של בנים שאת ה"נשואה" שיושבת בצד, לדחוס קשר שלם לתוך יומיים ביחד], ומצד שני בקושי יש לי את היתרונות של חבר [להתראות כל יום, לצאת איתו, להיראות בציבור, אפילו לדבר כמו בני אדם בטלפון, ולהיות המתפנקת ולא המפנקת כ-ל הזמן {נו, חבר בצבא אלא מה}].. ואז קרה הדבר הנורא באמת... התחלתי לפקפק באהבה שלי אליו.. אני כבר לא מתרגשת מכל ציוץ שלו, לא דחוף לי לראות אותו בכל שנייה ושנייה, הפלאפון כבר לא דבוק לי לתחת מרוב שאני מחכה לשיחה, אפילו הסקס נהיה קצת מאוס, ועם כמה שזה קשה לי לומר- החיים שלי מתנהלים סבבה בזמן שהוא בצבא.. כבר לא חסר לי.. דיברתי איתו על זה [לא על החלק של האהבה, אלא על החלק של כל מה שחסר לי], והוא אמר שגם הוא שנה שעברה היה במצב הזה, גם הוא ראה איך הכל סביבו הופך לבית זונות במסיבות של השכבה, כולם עם כולם, כולם משתכרים ונהנים עם אחרים והוא כמו זקן יושב בצד וחושב על איזה באסה שחברה שלו לא איתו.. הוא אמר שאין מה לעשות, שזה יעבור לי כשכל התהליך סופשנה הזה יגמר.. שעכשיו אני בתחושה של להספיק הכל ולכבוש את העולם תוך חודש וחצי... הוא כנראה צודק גם.. מה לא הייתי עושה בשביל אופציה בה יהיה לי חודש וחצי חופש, להיות לבד, להיות עם כולם, להנות בלי חשבון ואז כשאני אתגייס לחזור לידיו השריריות.. אבל זה לא אפשרי... אולי כשהתקופה הזאת תיגמר אני אחזור לאהוב אותו כמו פעם? וכשאני אתגייס [אם ניפרד] מי יעמוד לצידי ויחזיק אותי כשיהיה לי קשה? אוף.. אני עומדת פה בפני הדילמה הכי גדולה שעמדתי בה: להיפרד או לא? לפני חודש אם הייתן שואלות אותי "מתי החבר שלך ואת תיפרדו?", הייתי אומרת שכנראה כשאחד מאיתנו ימות ולא לפני.. ועכשיו מה? איך תוך כ"כ מעט זמן כל מה שהרגשתי התמעט כ"כ? איך אפשר אחרי שנה ו7 שהבן אדם הוא אשכרה החיים שלי לסגור את הבסטה? זה לא נראה לי ריאלי... שלא תבינו לא נכון, אני עדיין אוהבת אותו, הוא עדיין הנסיך שלי... אבל... לא כמו פעם... חשבתי שכשאני אכתוב את הדברים פה המצב קצת יתבהר לי ויעזור לי להגיע להחלטה.. וזה רק סיבך אותי עוד יותר... אני מפחדת לעשות את ההחלטה השגויה ולהתחרט על זה מאוד... תעזרו לי פליז!
 

happyhappy12

New member
זה קורה לכולן...

זה קרה לי כל כך הרבה פעמים שפתאום חושבים די למה צריך את זה.. החיים בחוץ כל כך סוערים ויש כל כך הרבה אופציות.. אבל אם תגידי את זה לחברות שלך שרווקות, הדבר היחידי שהן יגידו לך זה שהשתגעת ואין יותר טוב מקשר יציב שאת יודעת שיש לך על מי לסמוך.. נכון שחסר כבר הריגוש הזה של ההתחלה והכל נורא שיגרתי.. אבל תחשבי מה זה הלחץ הזה של ההתחלה ושהכל אי וודאי ולא יודעים מה לעשות.. בנוסף לזה אמרת שאת תכף מתגייסת.. זאת התקופה שאת הכי צריכה את הקשר היציב ומישהו שיתמוך בך.. אני ממש מבינה אותך בקטע הזה של 'למה אני צריכה לחכות שבועיים בשביל יומיים מסכנים??' וזה באמת שובר ולחשוב שזה לא תקופה של חודש חודשיים אלא כמה שנים.. הרבה פעמים ייקרה לך עוד שתחשבי שנמאס לך מהקשר.. ושבוע אחרי את תחשבי לעצמך איך חשבת ככה ושאת כל כך אוהבת אותו... לדעתי אל תעשי את זה.. לא זורקים קשר כזה ארוך לפח רק בגלל שרוצים להיות עם אחרים... את אפילו עוד לא התגייסת יש לך עוד כל כך הרבה לפנייך... אם אתם צריכים להיפרד זה ייקרה בזמן שמתאים לו ואז יהיה לך את הזמן להיות עם כמה בנים שאת רוצה... מקווה שעזרתי לך
 

ראסטפית

New member
אני יכולה להבין אותך...

גם אני בדיוק הייתי במצב שלך החברות הכי טובות שלי רווקות וכל פעם שיצאנו היה טירוף וכיף חיים ולפעמים אמרתי למה יש לי חבר ואז הבנתי שעם כל הכיף הזה..הוא מלאכותי הוא סתם מסיבות שממלאות לך הזמן ברגע זה..עכשיו בסיום י"ב זה באמת מדהים כי כל פעם יש משהו אחר שמסתיים ועוד מליון מסיבות ומה לא..אבל בלי זה..מה הכל שווה?האם את חושבת שזה באמת שווה לך להפרד ממנו כי כיף לך פה ושם במסיבות? זה מובן שעם בחורים כיף להתחיל ושמתחילים איתך,אבל תחשבי על כל הבנים האלה ותחשבי על חבר שלך...כמה הוא נתן לך וכמה את נתת לו,כל פעם שיוצא שבחור מתחיל איתי אני שואלת עוד כמה שאלות ומבינה שאין אין בחור בעולם שיהיה כמו חבר שלי.בגלל זה נשארתי איתו כל הזמן הזה[שנה ו7 חודשים] אני מבינה שהוא זה שמחזק,ומצחיק ומדהים...לא כל השאר..אז אם את רוצה חופש תבקשי הפסקה,אבל אם את סתם נשארת איתו כי את מרגישה בנוח זה הכי לא נכון! תצאי מאיזור הנוחות שלך,את סתם פוגעת בו. אפשר להפרד,זה קשה אבל עוברים את זה.גם אחריי שנה ו7 חודשים...יש זוגות שנפרדים עשרות שנים אחריי כי זה פשוט לא מתאים.
 

SELLENE

New member
ממ

אני חושבת שהוא צודק.. כי את בתקופה שכוווולם מבלים, וגם מלא מתחילים איתך, ואת גם רואה אותו לעיתים רחוקות, ואת גם לפני הצבא ואת 'רוצה להספיק הכל' כמו כולם.. ותראי, אחרי מע' יחסים כזאת במשך של שנה ו7, וזה אולי נהייה קצת שיגרתי גם, אז תוסיפי את זה לנ"ל וקם את זה שהוא הראשון שלך בהכל, הנה קבלת את ההרגשה שיש לך. אני חושבת שזה עניין זמני שיעבור לך, כי הרי אם היית במסגרת שבו אין את כל הנ"ל גם לא היית רוצה את זה... ולדעתי- אם תמשיכי לחשוב שהכל נהיה מאוס זה גם יהיה ככה ואף יחמיר. ואם תתחילי לחשוב שהכי טוב איתו אז זה מה שיהיה... ולא הייתי ממליצה להעלות את עניין הפרידה כ"כ מהר.. כי לדעתי ברגע שמעלים דבר כזה (ואפילו נניח מאוחר יותר מבינים לא רוצים להיפרד וכו') זה עדיין אפישהו שם ויכול ממש לעלות בריבים וכאלה. ואםילו אם זה לא יעלה הרבה זה עדיין ישאר שם, מתחת לפני השטח. שיהיה לכם המון בהצלחה
 
את זאת פשוט אני חח

לפני כמה חודשים גם אני הייתי ככה.. עוד לפני שנפרדנו. כל החברות רווקות יוצאות וזורמות עם בנים במסיבות ויוצאות לדייטים וכל מה שסיפרת ואני הייתי שנתיים איתו והרגשתי גם "נשואה" חח וזה ביאס אותי וגם אני חשבתי על פרידה אולי.. ושאולי אני מפספסת פה את התקופה הכי יפה שלי והכל. גם אני בי"ב וגם אני מסיימת ומתגייסת בקרוב אז אני מבינה את הלחץ שלך להספיק הכל ולהינות והכל אבל תנסי לחשוב לרגע על עצמך בלעדיו. האם בלעדיו את תרגישי יותר טוב? אני יכולה להגיד לך, שזה גם מה שאני הרגשתי.. גם יוני היה הראשון בהכל והחבר הראשון.. ותמיד הרגשתי פספוס שאני רק בת 17 וכבר שנתיים עם חבר. בסופו של דבר נפרדנו בגלל מלא סיבות בפבואר הזה.. וזה היה קשה. אבל פתאום התחלתי להתלהב.. יצאתי למסיבות,התחילו איתי, הייתי בקשר עם בנים, יצאתי לדייטים. הרגשתי בחורה נחשקת לגמרי. אבל אחרי חודש של כל זה פתאום התחלתי להרגיש ריקנות כזאת.. לא יודעת איך להסביר לך. את חוזרת ממסיבה למיטה לבד, את חוזרת ממסיבה אחרי שהיית עם בחור שלקח את המספר שלך אבל לא התקשר יותר.. זה דברים שמתחילים להימאס והמסקנה שלי זה שפשוט אין כמו להיות בזוגיות ובקשר. כרגע, אולי עוברת עליך תקופה של היסוסים ומחשבות במיוחד בגלל שאת תכף מתגייסת ומתחילה דרך חדשה בחיים שלך, וגם כמו שציינת את מרגישה שמשהו חסר לך איתו. אני מבינה אותך לגמרי, אבל לפי דעתי את לא צריכה להיפרד רק בגלל שאולי קצת נמאס ושחסר לך כל תקופת הרווקות. אתם שנה ו7 ביחד וזאת חתיכת תקופה! לא חבל לזרוק הכל בגלל כל החששות וההיסוסים האלה? זה שנמאס זה ברור.. זה לא שאתם חודש ביחד וזה לא אותה התלהבות של ההתחלה אבל עדיין את אוהבת אותו ויש לכם בסיס טוב לקשר אז למה לך לוותר? אם יש דברים שמפריעים לך בו, את יכולה אולי לדבר איתו ולנסות לפתור את הבעיה.. הכי טוב זה לדבר ולא לשמור בבטן!!!! ולגבי כל הקטע של זה שאת רואה אותו פעם ב.. תאמיני לי שזה עדיף מאשר לראות את החבר שלך שהוא יוצא כל יום. ובכללי, קרביים הכי שווים.. במיוחד באופי שלהם. זה קשה אבל לפי מה שסיפרת בהודעות קודמות כן טוב לך איתו. אז תנסי לחשוב על זה יותר ככה, ואני אומרת לך מנקודת המבט שלי.. את לא צריכה להיפרד ממנו, ואם את חושבת שכן אז לפחות תחשבי על זה יותר ותבחני את כל הכיוונים ואולי אפילו תדבר איתו ותשתפי אותו בזה. וואו, חפרתי רצח חח אבל אני כל כך מזדהה איתך שאין לך מושג!!! בקיצור, מקווה שאולי קצת עזרתי.. ספרי לי מה החלטת אחרי זה :)
 
זה מוזר

כמו שאחת מכן אמרה, תוך כמה ימים זה משתנה ואני שואלת את עצמי אם נפלתי לגמרי על הראש שחשבתי בכלל לוותר על הדבר הזה.. אבל אני יודעת שזה יחזור, תכף מסיבה בים של השכבה שאח"כ אני אוכלת את עצמי, ונשף ואפטר ומה לא.. מספיק פעמים כדי שאני אחזור לנקודה שהייתי בה לפני שבוע.. אני אצטרך כל פעם כאפה בשביל להתעורר, ואקרא את השירשור הזה וכל מה שכתבתן כדי להכניס דברים קצת לפרופורציה.. אתמול היה לי יום עצבני בטירוף.. מכל דבר התעצבנתי ובכיתי ולא נרגעתי.. וכל מה שרציתי זה שהוא ידבר איתי וירגיע אותי.. כ"כ רציתי אותו לידי.. ופתאום קלטתי שאין מצב שאני מוותרת עליו... זה לא אומר שזהו, הגעתי לשלווה, ממש לא, עדיין כל מה שכתבתי מפריע לי ומעיק מאוד.. אני פשוט אצטרך על חלק לדבר איתו, חלק לבלוע ולקוות שיגמר מהר [כשיגמר כל פסטיבל סיום יב' הזה] וזהו.. אין לכן מושג כמה עזרתן לי.. זה מוזר, עם כמה שאנחנו לא מכירות וזה, עדיין אתן יודעות להגיד דברים שאפילו חברות שלי לא יודעות להגיד.. תודה
 

LiNoY EzRa

New member
אני יכולה להגיד לך -

שאת עוברת את מה שכולן בערך עוברות .. גם אני עוברת את זה .. למרות שכשהייתי בבית ספר ממש לא חשבתי על זה .. כרגע אני בצבא ו-כן .. זה קורה הרבה יותר .. לפעמים בא לי לעזוב , להרגיש דברים אחרים , ולהתחרפןן ... אבל תמישד בא לי לחזור לידיים של הגבר שלי .. אז אני מתגברת על התחושות שלי .. ותאמיני לי , שאם את תרצי ללעזוב ממש . את תעזבי .. בלי לחשוב פעמיים .. אני חושבת שהבוא צודק כשהוא אמר לך שזה החודש וחצי האלה שבין הבית ספר לצבא .. רוצים לעשות הרבה דברים .. את עדין ילדה , גם אני עדין ילדה .. זה ככה .. העיקר שאל תשכחי את מה שכתבת .. שבסופו של דבר את רוצה להיות איתו .. החודש וחצי האלה קצת משגעים אותך ,כי בטאח חברות שלך [ הרווקות ] מתכננות ללכת ולבלות .. ולך זה קצת יותר קשה בקטעים האלה .. לכי לפי התחושות שלך , אבל תדעי שזה קורה לכולם כמעט ..
 

Lovin You

New member
איגואנה יקרה..

סביר להניח שעוד לא ניתקלתן בזה, אבל.. אני קצת יותר בוגרת מכן. לא בקטע המתנשא, אני באמת יותר בוגרת בגילי :) אני כאן בגלל שחבר שלי חייל.. מצאתי עכשיו את הפורום, וכיף לקרוא את הדברים שלכן! ולדברייך, בדיוק כמו behind blue eyes, אני מבינה ללבך.. אני זוכרת את ההרגשה הזאת של "כמה יפים הם חיי הרווקות כלפי חוץ..." "כמה חסר לי שוב להרגיש מחוזרת.. הריגוש.." וכו', אבל בהמשך לדבריה, תרשי לי לחלוק איתך עד כמה הרגשות האלה חד פעמיים וקצרים.. אני לא יודעת איך לתאר לך עד כמה העולם (עולם הרווקות) אכן ריקני, עד כמה הבחורים חלולים וחסרי תוכן.. אחרי קשר של 4 שנים, יצאתי לעולם הרווקות חסרת ניסיון אבל מרוגשת מכל הבחורים שפנו אליי.. מכירה את המשפט "תפסת מרובה, לא תפסת"? ככה זה הרגיש.. בהתחלה התלהבתי מכמות המחזרים, ואח"כ הבנתי שזה מאוד זמני.. אף אחד לא היה רציני או משמעותי במיוחד... וכך חלפו להן 5 שנים של רווקות ותסכול. המסיבות כבר ממש לא מהנות, במיוחד עם קהל הבחורים שיש בהן... ומתברר שהנסיכים לא גדלים על העצים, והאבירים לא מסתובבים חופשי ברחבי העיר. אני לא אגיד לך שלא איבדתי אף פעם תקווה, כי איבדתי... החייל הנסיכי שלי התפרץ לחיי ממש לא מזמן, והחזיר אותי לחיים. הפרש הגילאים היווה בעיה, ועדיין מהווה (אבל כבר לא ביני ובינו..), אבל אני מתפללת בכל מאודי שלעולם לא אשכח את תקופת הרווקות (כן, היו רגעים יפים, אבל זה מה שהם היו.. רגעים), ושלעולם לא אקח את מה שיש לי כמובן מאליו. ואם כן, שזה יהיה רגע קצר ושיחלוף מהר :) אין מה, לפעמים צריך לחוות את הדברים לבד ולהבין אם את טועה או צודקת, ולא יעזרו החברים עם העצות סביבך, אבל מקווה שעזרתי לך אפילו קצת..
בהצלחה בכל דרך שתבחרי!!
 
למעלה