אני צרכיה קצת לפרוק דברים
ופה הכי כיף לי לעשות את זה
אז נתחיל מהסוף: כולי מלאת געגועים! לא חשבתי שיהיה לי ככה קשה בלי הפנימייה ,אבל קשה לי! קשה לי גם העובדה שאני לא עושה כלום בימים האלה <ברור שזה ישתנה אבל עדיין> וחברות שלי נשארו בפנימייה ואני כל הזמן מקבלת דיווחים על מה שקורה שם ,וזה עושה אותי יותר עצובה. מצד אחד אני שומעת שהכל בסדר גמור והקבוצה עצמה באחלה מצב ומצד שני אני שומעת דברים שעושים לי כל כך עצוב! הילדים שלי מתפרקים, אני יודעת שזו התקופה ואי אפשר להאשים ויש גם חיסרון בצוות שלא מוסיף. אבל אוווווף
ופה הכי כיף לי לעשות את זה
