the starry night
New member
אני קצת אחרת..
במשך הרבה זמן הייתי בטוחה שאני לא טיפוס לזוגיות. אני רוצה אהבה וחום אנושי, אבל אני לא בנויה לחבר, כי לחבר יהיו דרישות. כי חבר יצפה ממני להיות מישהי מסויימת ולא יקבל את מי שאני. את השונות שלי.
אני יכולה לספר קצת על עצמי.. אני חושבת שאני בנאדם חברותי, אני נחמדה ואיכפתית אבל בפועל, אני דיי אנטיפטית.
אני לא אוהבת "חבורות", לא אוהבת יציאות למקומות הומים ולא נהנית מלהישאר ערה עד מאוחר..
מבחינתי הבילוי המושלם לימי שישי הוא להתקרבל במיטה ולקרוא ספר. את היומולדת שלי חגגתי בזה שהרשתי לעצמי לא לעשות כלום, אמא בישלה את האוכל שאני אוהבת והלכתי לישון מוקדם.
אני אוהבת את הלבד שלי. אני צריכה אותו. חצי שעה של שקט, לשבת ולבהות באוויר. בלי הצקות ובלי הפרעות. אני מסתובבת מעט מאוד עם הפלאפון בעיקר כי הזמינות הזאת מעיקה עלי. הצלצול מלחיץ אותי כל פעם מחדש..
למרות מה שמשתמע, יש לי חבר. טוב לי איתו ואנחנו יחד כבר שנתיים. הוא אהבת חיי והוא החבר הכי טוב שלי ובכל זאת, מידי פעם מגיעים הרגעים שאני מרגישה שהוא לא באמת מבין אותי. כשאני אוהבת אותו הכי בעולם אבל צריכה שהוא יעזוב אותי בשקט קצת, שייתן לי לשבת לבד עם התשבץ או לאפות עוגה. רק אני, בטרנס הפרטי שלי. כשהיה לי יום ארוך ומעייף ולכן לא בא לי לצאת עם חברים שלו. כל פעם מחדש אני מדגישה שזה בסדר שהוא ייצא בלעדיי, שיעשה מה שעושה לו טוב ושאני לא רוצה למנוע ממנו דברים. אבל אני יודעת מה טוב לי ויודעת מה אני צריכה ויכול להיות שקצת פיתחתי פחד מלצאת ממקום הנוחות שלי. שאני קצת מפחדת להתמודד עם מצבים שלא נוח לי בהם..
זה מביא אותנו לריבים, בעיקר כשאנשים מעירים לו שזה מוזר שאני לא באה או שואלים עלי והוא צריך לתרץ תירוצים עבורי. אני מרגישה שרוב הריבים שלנו קורים כשאנשים אחרים מציינים את זה שאני שונה. ושהשונות הזאת לא בסדר.
אני יודעת מי אני. עם הזמן למדתי לאהוב את עצמי. את זה שאני הולכת לישון סופר מוקדם (עשר גג אני במיטה), את זה שאני אוהבת לקרוא ואת זה שאני מתמודדת טוב מאוד עם להיות לבד. (ובכל זאת, לא עם בדידות).
אבל לפעמים הייתי רוצה להיות כמו כולם.
האם מישהו מזדהה?
האם תקבלוני למה שנראה כמו פורום האווטסיידרים?
במשך הרבה זמן הייתי בטוחה שאני לא טיפוס לזוגיות. אני רוצה אהבה וחום אנושי, אבל אני לא בנויה לחבר, כי לחבר יהיו דרישות. כי חבר יצפה ממני להיות מישהי מסויימת ולא יקבל את מי שאני. את השונות שלי.
אני יכולה לספר קצת על עצמי.. אני חושבת שאני בנאדם חברותי, אני נחמדה ואיכפתית אבל בפועל, אני דיי אנטיפטית.
אני לא אוהבת "חבורות", לא אוהבת יציאות למקומות הומים ולא נהנית מלהישאר ערה עד מאוחר..
מבחינתי הבילוי המושלם לימי שישי הוא להתקרבל במיטה ולקרוא ספר. את היומולדת שלי חגגתי בזה שהרשתי לעצמי לא לעשות כלום, אמא בישלה את האוכל שאני אוהבת והלכתי לישון מוקדם.
אני אוהבת את הלבד שלי. אני צריכה אותו. חצי שעה של שקט, לשבת ולבהות באוויר. בלי הצקות ובלי הפרעות. אני מסתובבת מעט מאוד עם הפלאפון בעיקר כי הזמינות הזאת מעיקה עלי. הצלצול מלחיץ אותי כל פעם מחדש..
למרות מה שמשתמע, יש לי חבר. טוב לי איתו ואנחנו יחד כבר שנתיים. הוא אהבת חיי והוא החבר הכי טוב שלי ובכל זאת, מידי פעם מגיעים הרגעים שאני מרגישה שהוא לא באמת מבין אותי. כשאני אוהבת אותו הכי בעולם אבל צריכה שהוא יעזוב אותי בשקט קצת, שייתן לי לשבת לבד עם התשבץ או לאפות עוגה. רק אני, בטרנס הפרטי שלי. כשהיה לי יום ארוך ומעייף ולכן לא בא לי לצאת עם חברים שלו. כל פעם מחדש אני מדגישה שזה בסדר שהוא ייצא בלעדיי, שיעשה מה שעושה לו טוב ושאני לא רוצה למנוע ממנו דברים. אבל אני יודעת מה טוב לי ויודעת מה אני צריכה ויכול להיות שקצת פיתחתי פחד מלצאת ממקום הנוחות שלי. שאני קצת מפחדת להתמודד עם מצבים שלא נוח לי בהם..
זה מביא אותנו לריבים, בעיקר כשאנשים מעירים לו שזה מוזר שאני לא באה או שואלים עלי והוא צריך לתרץ תירוצים עבורי. אני מרגישה שרוב הריבים שלנו קורים כשאנשים אחרים מציינים את זה שאני שונה. ושהשונות הזאת לא בסדר.
אני יודעת מי אני. עם הזמן למדתי לאהוב את עצמי. את זה שאני הולכת לישון סופר מוקדם (עשר גג אני במיטה), את זה שאני אוהבת לקרוא ואת זה שאני מתמודדת טוב מאוד עם להיות לבד. (ובכל זאת, לא עם בדידות).
אבל לפעמים הייתי רוצה להיות כמו כולם.
האם מישהו מזדהה?
האם תקבלוני למה שנראה כמו פורום האווטסיידרים?
