אני רואה טוב?????
- פותח הנושא עינת12
- פורסם בתאריך
אני כבר לא צריכה לעבור....../images/Emo7.gif
מהשבוע השני של הפורום!
ברור לי כעת לחלוטין כי אני סובלת מהתופעה הקרויה "עיוורון עילי". תופעה עצובה אך מוכרת בחוגי הרפואה. פירושה הוא שהאדם רואה רק את החלק התחתי של העצם עליו הוא מביט ומפספס לחלוטין את החלק העליון. משקפיים לא מתקנים תופעה עצובה זו. מה שקורה עם משקפיים הוא שאז כ-ן רואים את החלק העליון והתחתון אבל רק בחלקם השמאלי... תופה הידועה כעיוורון שמאלי. (אגב יש גם עיוורון תחתי המתוקן ע"י עוורון ימני וההיפך) אך לא אלאה אתכן. ועכשיו ברצינות. חבל שאין לי סורק. כי אם היה לי בגליון "לאשה" של השבוע (נשבעת שלא קניתי! דפדפתי אצל השכנה... בחיי!) ישנו מדור של דניאלה לונדון דקל והיא מדברת (אומנם בהומור, אבל אותי זה לא הצחיק בכלל) על איך היא קונה בגדים (מיותרים לחלוטין) לבתה התינוקת ע"מ שייראו טוב ע-ל-י-ה (דניאלה ל.ד.) באירועים. לקרוא ולא להאמין. או יותר נכון לקרוא ולבכות. ואיך התינוקת היא השתקפות שלה וכו'. כמובן שבגלל מחסוק בסורק אין באפשרותי להביא את כל הכתבה אבל סתם קטע "כאילו" בהומור: "בשביל מה לבזבז כסף על שרשרת או צעיף יקר אם אפשר לתלות את התינוקת על הצוואר?" שורה תחתונה: תינוקת היא אביזר אופנה. נכתב כאילו בהומור. אבל עצם העובדה שיש נשים שעושות זאת מחרידה אותי. והיא עושה את זה. ממליצה למי שיכולה לקרוא את הכתבה. כותרת "תראה איך היא מוציאה לי טוב את הפנים". בעיני ממצה כל כך הרבה. גם אם רוב האמהות לא נוהגות כמוה. וגם אם זה אמור להיות הומור - קריאה בין השורות מגלה דברים מפחידים.
אז מכיוון שאין סורק ולציבור מגיע
שירות השאלתי מהשכנה (בחיי!) את השבועון והנה הכתבה ה SO CALLED הומוריסטית: כותרת ראשית: תראה איך היא מוציאה לי טוב את הפנים! כותרת משנה: בשביל מה לבזבז כסף על שרשרת או צעיף יקר אם אפשר לתלות את התינוקת על הצוואר? * זה, בערך ההיגיון המסתתר מאחורי הטור שלפניכם גוף הכתבה: אני: יפה היא לבושה לאירוע? הוא: כן, רק לא נראה לי כל-כך נוח לזחול על הרצפה עם ז'קט ג'ינס כזה. אני: היא לא צריכה לזחול. היא צריכה לשבת עלי, לנופף ביד ולפזר חיוכים לכולם. הוא: לנופף אני חושב שהיא תצליח. אני: אויש, היא מהממת ככה! הוא: כן, אבל למה צריך להלביש תינוקת בת חצי שנה בבגדים של בריטני ספירס? למה היא צריכה לעזאזל ז'קט ג'ינס עם כיסים בדוגמת עור פרה? אני: מה זאת אומרת למה? הוא: כדי לשים שם את הליפסטיק שלה? מאיפה הז'קט הזה בכלל, אני לא מכיר אותו. אני: הוא חדש. קוראים לזה ז'קט מעבר. קניתי לה אותו בדיזנגוף, באחת החנויות של המעצבות. הוא: ז'קט מעבר? מה זה ז'קט מעבר לעזאזל? אני: מעבר, נו, מהסתיו לחורף. ביניים כזה: לא מחמם כמו מעיל, אבל מצד שני, גם לא טריקו. הוא: כאילו סווטשירט? אני: כאילו. אבל הרבה פחות נוח. הוא: כמה זה עלה הדבר הזה? אני: הרבה הוא: כמה? אני: בוא נסתפק בהרבה. הוא: ----------------------- אני: מה, אתה כועס? הוא: מה פתאום! אני יכול להגיד לך על מה להוציא את הכסף שלנו?! אני: בקיצור, אתה כועס. הוא: אני לא כועס -- אני רק לא מבין אותך, בחיי! בשביל מה להוציא כסף על ז'קט -- או איך שלא קוראים לו -- לתינוקת?! זה גם נראה לא נוח, זה גם יקר בטירוף, וזה גם יהיה קטן עליה בעוד כמה חודשים! אני: אל תדאג. לפני שהוא יהיה קטן עליה כבר יהיה קר מדי והיא מילא לא תוכל ללבוש אותו. הוא: אז למה קנית אותו?! אני: אממ... כי הוא מתאים למכנסיים. הוא: גם המכנסיים חדשים?! אני: כן. זה סט כזה, אתה לא רואה? הוא: ----------------------- אני: די, נו. יותר אני לא אקנה. הוא: הבעיה היא שאת כן תקני וזה לא משנה מה שאני אגיד עכשיו. אני: לא, באמת, אני אשתדל שלא. הוא: זה טירוף. לקנות בגדים כאלה לתינוקות זה אשכרה לקחת כסף ולזרוק אותו לפח. זה שיא הטמטום. אני: במיוחד כשקיבלתי בשבוע שעבר שק בגדים מקסימים לחורף מאחותי. הוא: זה יפה שאת עוזרת לי לנזוף בך. אני: לא, כי בעיקרון אתה צודק. הוא: מה זאת אומרת "בעיקרון"? אני: אם הייתי קונה את הבגדים האלה בשבילה, אז היית צודק. העניין הוא שאני קונה את הבגדים האלה בשבילי. הוא: סליחה? אני: בוא תנסה זווית אחרת שת התבוננות. כשאתה מסתכל על הבגדים של הקטנה תנסה לא לחשוב אם זה מתאים לה. תנסה לחשוב אם זה מתאים לי. הוא: מה זאת אומרת אם זה מתאים לך? אני: תביא אותה רגע... נו, תביא. הוא: ---------------------- אני: עכשיו תסתכל עלי. הוא: אני מסתכל. אני: נו? הוא: מה נו? אני: יפה לי? הוא: כאילו אם התינוקת מחמיאה לך?! אני: כן. הוא: אממ... לא יודע... אני: אתה לא רואה איזה יופי היא משתלבת עם המראה שלי? הוא: לא. אני: אתה לא רואה כמה היא מתאימה לי למגפיים? הוא: את לא נורמלית. אני: חוץ מזה, תראה כמה אור התכלת של הז'קט שלה מקרין לי לפנים. הוא: אור?! אני: שנייה, אני אשים אותה רגע ליד הראש בתנוחת כתף, כאילו אני טופחת לה על הגב, ואז תראה. הוא: ------------------------ אני: נו? הוא: לא יודע, אני קצת מתקשה להסתכל על התינוקת שלי כעל אבזר אופנה שלך, את מבינה? אני: חבל מאוד, כי אם היית מצליח, היית מבין למה נשים בניגוד לכל היגיון מוכנות להוציא הון תועפות על בגדי תינוקות. כותרת תחתית: ככל שנוספת לתינוקות אישיות, תפקידם כאבזר אופנה הולך ופוחת. ככל שתפקידם כאבזר אופנה הולך ופוחת, תפקידם כממלאי פטזיות לא ממומשות שלנו הולך וגדל. סוף כתבה. כן הומור (ועוד הומור עצמי), כן סאטירה עצמית. כן מודעות. אז למה לי זה עשה חשק לבכות? כי בין השורות, בין השורות מסתתרות אמיתות מאד מאד לא מחמיאות לאמהות. ולא משנה אם היא קונה בגדים לצרכים שלה או של התינוקת. ולא משנה אם אין לה כסף לקנות לה בגדים בכלל. הבגדים הם בשבילי משל בלבד להרבה דברים אחרים שאני עייפה מדי מכדי לנקוב בשמם. ודווקא העובדה שהכתבה נכתבה מתוך מודעות והומור עצמי העציבה אותי עוד יותר....
שירות השאלתי מהשכנה (בחיי!) את השבועון והנה הכתבה ה SO CALLED הומוריסטית: כותרת ראשית: תראה איך היא מוציאה לי טוב את הפנים! כותרת משנה: בשביל מה לבזבז כסף על שרשרת או צעיף יקר אם אפשר לתלות את התינוקת על הצוואר? * זה, בערך ההיגיון המסתתר מאחורי הטור שלפניכם גוף הכתבה: אני: יפה היא לבושה לאירוע? הוא: כן, רק לא נראה לי כל-כך נוח לזחול על הרצפה עם ז'קט ג'ינס כזה. אני: היא לא צריכה לזחול. היא צריכה לשבת עלי, לנופף ביד ולפזר חיוכים לכולם. הוא: לנופף אני חושב שהיא תצליח. אני: אויש, היא מהממת ככה! הוא: כן, אבל למה צריך להלביש תינוקת בת חצי שנה בבגדים של בריטני ספירס? למה היא צריכה לעזאזל ז'קט ג'ינס עם כיסים בדוגמת עור פרה? אני: מה זאת אומרת למה? הוא: כדי לשים שם את הליפסטיק שלה? מאיפה הז'קט הזה בכלל, אני לא מכיר אותו. אני: הוא חדש. קוראים לזה ז'קט מעבר. קניתי לה אותו בדיזנגוף, באחת החנויות של המעצבות. הוא: ז'קט מעבר? מה זה ז'קט מעבר לעזאזל? אני: מעבר, נו, מהסתיו לחורף. ביניים כזה: לא מחמם כמו מעיל, אבל מצד שני, גם לא טריקו. הוא: כאילו סווטשירט? אני: כאילו. אבל הרבה פחות נוח. הוא: כמה זה עלה הדבר הזה? אני: הרבה הוא: כמה? אני: בוא נסתפק בהרבה. הוא: ----------------------- אני: מה, אתה כועס? הוא: מה פתאום! אני יכול להגיד לך על מה להוציא את הכסף שלנו?! אני: בקיצור, אתה כועס. הוא: אני לא כועס -- אני רק לא מבין אותך, בחיי! בשביל מה להוציא כסף על ז'קט -- או איך שלא קוראים לו -- לתינוקת?! זה גם נראה לא נוח, זה גם יקר בטירוף, וזה גם יהיה קטן עליה בעוד כמה חודשים! אני: אל תדאג. לפני שהוא יהיה קטן עליה כבר יהיה קר מדי והיא מילא לא תוכל ללבוש אותו. הוא: אז למה קנית אותו?! אני: אממ... כי הוא מתאים למכנסיים. הוא: גם המכנסיים חדשים?! אני: כן. זה סט כזה, אתה לא רואה? הוא: ----------------------- אני: די, נו. יותר אני לא אקנה. הוא: הבעיה היא שאת כן תקני וזה לא משנה מה שאני אגיד עכשיו. אני: לא, באמת, אני אשתדל שלא. הוא: זה טירוף. לקנות בגדים כאלה לתינוקות זה אשכרה לקחת כסף ולזרוק אותו לפח. זה שיא הטמטום. אני: במיוחד כשקיבלתי בשבוע שעבר שק בגדים מקסימים לחורף מאחותי. הוא: זה יפה שאת עוזרת לי לנזוף בך. אני: לא, כי בעיקרון אתה צודק. הוא: מה זאת אומרת "בעיקרון"? אני: אם הייתי קונה את הבגדים האלה בשבילה, אז היית צודק. העניין הוא שאני קונה את הבגדים האלה בשבילי. הוא: סליחה? אני: בוא תנסה זווית אחרת שת התבוננות. כשאתה מסתכל על הבגדים של הקטנה תנסה לא לחשוב אם זה מתאים לה. תנסה לחשוב אם זה מתאים לי. הוא: מה זאת אומרת אם זה מתאים לך? אני: תביא אותה רגע... נו, תביא. הוא: ---------------------- אני: עכשיו תסתכל עלי. הוא: אני מסתכל. אני: נו? הוא: מה נו? אני: יפה לי? הוא: כאילו אם התינוקת מחמיאה לך?! אני: כן. הוא: אממ... לא יודע... אני: אתה לא רואה איזה יופי היא משתלבת עם המראה שלי? הוא: לא. אני: אתה לא רואה כמה היא מתאימה לי למגפיים? הוא: את לא נורמלית. אני: חוץ מזה, תראה כמה אור התכלת של הז'קט שלה מקרין לי לפנים. הוא: אור?! אני: שנייה, אני אשים אותה רגע ליד הראש בתנוחת כתף, כאילו אני טופחת לה על הגב, ואז תראה. הוא: ------------------------ אני: נו? הוא: לא יודע, אני קצת מתקשה להסתכל על התינוקת שלי כעל אבזר אופנה שלך, את מבינה? אני: חבל מאוד, כי אם היית מצליח, היית מבין למה נשים בניגוד לכל היגיון מוכנות להוציא הון תועפות על בגדי תינוקות. כותרת תחתית: ככל שנוספת לתינוקות אישיות, תפקידם כאבזר אופנה הולך ופוחת. ככל שתפקידם כאבזר אופנה הולך ופוחת, תפקידם כממלאי פטזיות לא ממומשות שלנו הולך וגדל. סוף כתבה. כן הומור (ועוד הומור עצמי), כן סאטירה עצמית. כן מודעות. אז למה לי זה עשה חשק לבכות? כי בין השורות, בין השורות מסתתרות אמיתות מאד מאד לא מחמיאות לאמהות. ולא משנה אם היא קונה בגדים לצרכים שלה או של התינוקת. ולא משנה אם אין לה כסף לקנות לה בגדים בכלל. הבגדים הם בשבילי משל בלבד להרבה דברים אחרים שאני עייפה מדי מכדי לנקוב בשמם. ודווקא העובדה שהכתבה נכתבה מתוך מודעות והומור עצמי העציבה אותי עוד יותר....
כך הכבוד על ההשקעה!
היה מעניין לקרוא, תודה. אני זוכרת שקראתי משהו שבאמת באירופה כרגע הטרנד הוא להציג את האמהות, בעיקר אמהות לתינוקות, כמשהו אופנתי, סקסי, התינוק כאביזר. זה תדמית של אישה שהיא כל כך עשירה ומצליחה שהיא יכולה להרשות לעצמה תינוק כאמירה אופנתית, או משהו כזה. אגב, אני חושבת שגם לגבי ההריון יש משהו כזה, ההריון מוצג לאחרונה כמשהו מאוד טרנדי וסקסי.
היה מעניין לקרוא, תודה. אני זוכרת שקראתי משהו שבאמת באירופה כרגע הטרנד הוא להציג את האמהות, בעיקר אמהות לתינוקות, כמשהו אופנתי, סקסי, התינוק כאביזר. זה תדמית של אישה שהיא כל כך עשירה ומצליחה שהיא יכולה להרשות לעצמה תינוק כאמירה אופנתית, או משהו כזה. אגב, אני חושבת שגם לגבי ההריון יש משהו כזה, ההריון מוצג לאחרונה כמשהו מאוד טרנדי וסקסי.
מה שמעציב אותי מלבד
העניין של הטרנד ושל "תינוקות מעוצבים"(שלדעתי הוא עוד השתקפות חולנית של חברה צרכנית שאיבדה כל ערכים) הוא נושא השתקפות ההורה באמצעות הילד. לצורך העניין לא משנה לי אם מדובר באם שהתינוק הוא במודע אביזר טרנדי בשבילה או באם שתלביש את ילדיה בתודה בכל דבר שיינתן לה כי אין לה כסף. השורה התחתונה לדעתי - ילדי הם השתקפות שלי. באמצעות איך שהילד לבוש/מתנהג/תוסיפו כל מה שנראה לכן - תראו אותי!
העניין של הטרנד ושל "תינוקות מעוצבים"(שלדעתי הוא עוד השתקפות חולנית של חברה צרכנית שאיבדה כל ערכים) הוא נושא השתקפות ההורה באמצעות הילד. לצורך העניין לא משנה לי אם מדובר באם שהתינוק הוא במודע אביזר טרנדי בשבילה או באם שתלביש את ילדיה בתודה בכל דבר שיינתן לה כי אין לה כסף. השורה התחתונה לדעתי - ילדי הם השתקפות שלי. באמצעות איך שהילד לבוש/מתנהג/תוסיפו כל מה שנראה לכן - תראו אותי!
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.