אני רוצה את החיים שלי בחזרה

[נעמושמוש]

אני רוצה את החיים שלי בחזרה

עכשיו אם אפשר! נמאס לי נמאס לי נמאס לי. אני רוצה לחזור להיות גם חלק מזוג רוצה קצת אינטימיות עם בן הזוג שלי, בלי ילדון שמתעורר בשניה שאבא מחבק את אמא. רוצה קצת לבד. קצת ביחד. אוהבת את דרורי בכל מאודי ומרגישה שעומדת להתפוצץ. הוא כולו מתיקות ואני מרגישה מפלצת, שאני מרגישה ככה, שהייתי שמחה רק לרגע לחזור למה שהיה לנו פעם. לזה שכל כך קשה לי להתרגל לזה. לזה שאוף. טוב אני מוכרחה לסיים

 

[sipi1]

../images/Emo101.gif הצעה

יעזור ? או הידיעה שזה המצב לעשרים שנה הקרובות, בערך ? זה בסדר גמור לאהוב עד כלות, ובמקביל להרגיש גם את הצורך להיות אדם בפני עצמו. התלות של דרור בכם תפחת במהירות, אני מבטיחה לך (עוד כמה שנים תרוצי אחריו ותתחנני שישתף אותך בעולמו, שלפחות יתקשר מדי פעם הביתה...) ובינתיים צריך פשוט להשלים עם זה. כמו שידעת שבמשך כמה חודשים טובים תוכלי ללבוש רק אוהלים ולא בגדים הדוקים ומחמיאים לגיזרה, וקיבלת את זה באהבה כי זה הביא לך את דרור - כך גם הצמצום הזמני של הפרטיות והזוגיות. זה חלק מהעסק... בינתיים תנסו להיעזר בבייבי סיטר (לא רק לצאת בערב, אלא גם סתם לבוקר או אחה"צ חופשי), תיהנו זה מזו ביחד, וכשדרור יחזור אליכם תוכלו לחבק אותו בשמחה בלי תחושות נילוות. עוד מעט הוא יגדל, וגם המרחב שלכם יגדל. זה רק פתרון לבינתיים. (ואם תצאו לבילוי זוגי, ותגלו שכל משפט שני עוסק ביורש העצר - תבינו עד כמה הוא חלק מחייכם, אפילו חלק מהזוגיות שלכם...)

 

[גורבי]

אני כל כך כל כך מבינה

כמו שכתבתי בשרשור ה"מה נשתנה", זה אחד מהדברים שהכי חסרים לי, עכשיו כשהקשיים הראשוניים עברו.

 

[lulyK]

קשה לי לקרוא את זה.

עשית לי קצת פלשים להתחלה הכל כך קשה. לי היתה הקלה גדולה בעקבות הארה שלמזלי הגיעה די מוקדם - אלה החיים שלי עכשיו, ואין שום דבר טוב יותר או חשוב יותר שמחכה לי (ההארה הזו לא מחסנת כמובן ממחשבות מפלצתיות מדי פעם...). ולגבי הזוגיות - זה מסתדר, ואם זה חשוב לכם זה כנראה יסתדר יותר מהר

 

[משוש30]

מתוקה שלי אני מבינה אותך מאד

ויש פתרונות פרקטיים. קודם כל למצא בייביסיטר או למסור את דרורי להורים פעם בשבוע בערב ואנחנו עושים את זה גם כש"אבא רוצה לחבק את אמא"

נכון זה פחות ספונטאני אבל זה ראש מה זה שקט לערב רומנטי (אם את יודעת למה אני מתכוונת...) אבל גם בשביל לצאת לסרט או הצגה או אפילו סתם ערב שקט בבית חשוב חשוב חשוב! את לא מפלצת זה הכי טבעי שבעולם. תנסי-ההנאה מובטחת

 

[cookie1]

קודם כל ../images/Emo24.gif

אני מניחה שזה משבר רגעי, הרי ההתחלה כל כך קשה. ממרומי השנה + 5 אני יכולה לעודד שהרבה דברים משתנים, ואמנם יש המון קשיים, אך בסופו של דבר מוצאים את שביל הזהב, וגם הזוגיות מוצאת שוב את מקומה. החיים משתנים -נקודה. שום דבר כבר לא יהיה כמו קודם, אבל לי לפחות יש הרגשה שהרבה דברים נעשו טובים יותר, בוגרים יותר ומלאים יותר וזה בהחלט כולל את הזוגיות. מה שאני מציעה זה לתת את דרורי לאמא או אבא או דודה או כל אפשרות אחרת ופשוט לתת לעצמך ולבן זוגך פסקי זמן ממנו מדי פעם (מי אמר שצריך להיות איתו כל הזמן בלי הפסקה בכלל ?). פסקי הזמן יכולים להיות למטרת חיבוק, שינה , סרט או כל דבר שיעזור לך לנשום קצת. תחזיקי מעמד, בסוף הכל מסתדר.

 

[בזזזזזזז]

אז קחי אותם מחדש

זה לא צחוק. אם חשוב לך שהמשפחה שלך תתפקד לאורך זמן, חשוב גם לקחת פסק זמן לפעמים ו"לתחזק" את המנוע של המשפחה - כלומר: אותך. אז אם זה מה שחסר לך לכי ותעשי את זה. נכון, לעולם לא תהיו יותר זוג לבד אבל אפשר וצריך וחשוב למצוא את הזמן לעצמך. אני למשל, לא ויתרתי על מניקור. זה הנישה שהיא רק שלי ולא בתוך הבית ושם אני רק עצמי ולא אמא של X ולא רוצים ממני כלום ורק מטפלים בי בי בי! חפשי ותמצאי לך מקום שהוא רק שלך ומקום נוסף (לא במקום) של הזוגיות שלכם. החשיבות היא לטווח הארוך. וסליחה אם נשמעתי פלצנית... זו נקודה רגישה.

 

[Joy107]

../images/Emo24.gif ענק והבנה גדולה למצבך...

הקטע הזה שאיך שאנחנו מתחילים להתחבק או לגעת הוא איכשהוא מרגיש ומתחיל לבכות מגניב אותי. גם אם הוא במיטה עם המובייל שמנגן הוא יהיה שקט ורגוע, איך שאבא שלו מתקרב אלי הוא מרגיש מרחוק! יכול להיות שאדיפוס מקדים את זמנו...?? אבל כמו שכבר אמרו לך, אין מה לעשות אלא לפנות זמן באופן מלאכותי ולבלות ביחד. נראה לי דווקא לא כל כך נורא שמתרגלים. אז לעשות את זה מתוכנן בנתיים וכשממש קשה תעיפי מבט על דרור הגיבור ותתעודדי רינת

 

[עמית@]

אממ..

אין, צר לי. אלו החיים והם נהדרים ויכולים להיות נהדרים, וגם אם קשה, עדיין אלו הם. וקשה, אני בהחלט מבינה. חובה למצוא את הדברים שאת זקוקה להם, ועליהם לשים את הדגש, כמה שעות לבד? (אני לא שורדת בלי כמה שעות לבד מדי פעם) אז מוצאים דרך, הבעל לוקח את הילד לטיול, מטפלת, גן, מדי פעם לא ללכת לעבודה, לקחת חופש עם בן הזוג, לאכול בשקט ארוחה שלמה, להתקלח, לחשוב, לקרוא. לשוב למה שהיה? לא. ואת לא באמת רוצה, לא?

 

[דמעות של מלאכים]

גם אני הרגשתי כך כשסיון נולדה

כשנועה נולדה לא הרגשתי כך. כנראה זה גם ההבדל בין לידת ילד ראשון ללידת ילד שני

אתמול השארנו את הבנות אצל אמא שלי ונסענו למודיעין לחברים לעשות על האש. זאת היתה הפעם הראשונה מאז הלידה של נועה (שבעה חודשים) שיצאנו לבד. פתאום, רק אתמול, התחלתי קצת להתגעגע ל"לבד" הזה. לחזור למה שהיה פעם אי אפשר כי עכשיו אתם שלושה. אבל ההכרה הזאת תגיע עם הזמן.

 

[micpri]

מאוד מזדהה

לי לקח קצת זמן עד לנקודת השבירה שבה רציתי לחזור להיות זוג צעיר ורומנטי. אז מה עשינו? השארנו את הגר אצל ההורים כמה פעמים ויצאנו לסרט, מסעדה או טיול. כשהיתה בת חמישה חודשים נסענו לצימר במרחק 20 דקות מההורים שלי ששמרו עליה וככה גם באנו לבקר אותה כל יום (הגעגועים והחלב השאוב...) וגם היה לנו הרבה זמן לעצמנו. אין מה לעשות - לוקח זמן להתרגל לזה שאנחנו כבר לא שניים. חייבת לציין שמאז שחזרתי לעבוד (כשהגר היתה בת 9 חודשים) אני פחות מרגישה שצריכה זמן לעצמי, כי מרגישה שאני שוב פעילה ו"רואה עולם", וככה התפנה לנו עוד זמן לזוגיות (כבר לא בורחת בימי שישי לכמה שעות עם עצמי - אלא כשהגר בגן הולכים לשבת באיזה בית קפה ומרגישים כמו זוג צעיר ומאוהב...).

 

[נעמושמוש]

תודה על התגובות

אני עדיין מרגישה במן משברון קטן כזה שקשור כמובן לאובדן העצמאות, לשינוי בזוגיות , לחוסר השינה, בקיצור לכל הקשיים (לפחות לחלק) שמלווים את תחילת ההורות. תחילת ההורות? לא דיברו שזה רק בחודשים הממש ראשונים? ובשבת כבר דרורי בן 5 חודשים (לפי התאריך העברי) הוא כבר יותר איתנו יותר מחצי מהזמן שהיה ברחם. הוא כבר אפילו מתהפך (אפשר למחוק את המשפט הזה) הוא פשוט נפלאון קטן ומקסים ואפילו לאט לאט מוכן לקבל את זה שיש גם כללים בבית הזה ושהמיטה שלו היא המקום שבו הוא ישן (לפעמים). וכבר לא כואב לי כלום, ואני מרגישה פיזית מצוין (רק עייפה כרגיל) ואפילו כבר יש לי כח לסדר ולנקות. וברוב המקרים מצליחה לסדר את היום שלי. אבל גיליתי שהוא נמצא איתי בכל שניה שאני לא עובדת. כלומר בבית. אני הולכת לעבודה ולוקחת אותו איתי למטפלת, וחוזרת מהעבודה איתו. ולפעמים גם לוקחת אותו איתי לעבודה (ישיבות מורים , דברים שצריך לעשות מעבר לשעת הלימודים ועוד). אין מצב אפילו לא דקה, שאישמיש ואני נמצאים ביחד בבית, בלי דרורי. וזה לא הוא, זה אני. אני יודעת מה הפתרון. פשוט היה פתאום כל כך קשה. אני אולי עדיין לא ברורה ובטח לא מנומסת שכולם עונים לי כל כך יפה ובקושי יש לי זמן להגיב למישהו. ובכל זאת תודה. ועכשיו צריכה לעוף להתלבש ולהתארגן אנחנו נוסעים ללימודים (ביחד, דרורי ואני אלא מה?

) יום טוב

 

[אוזה האוזה]

../images/Emo24.gif

 

[nubi]

../images/Emo24.gif

אם היית כותבת את זה לפני חודש-הייתי מאוד מזדהה. היום-פלא: אני לא יכולה לדמיין את החיים שלי בלי שי. עם כל איבוד העצמאות והספונטניות, כשהיא לא איתנו (כמו שהיה אתמול) אנחנו נורא מתגעגעים. אל תרגישי רע. ההרגשה הזו מאוד טבעית. אבל - מתרגלים. זאת המילה. ודרור יהפוך להיות חלק בלתי נפרד מהחיים שלכם.