אני רוצה לדבר איתה.

Elsewhere

New member
אני רוצה לדבר איתה.

אני רוצה לשבת, להגיד משהו ולא לפחד שהיא תשתיק אותי עם איזו הערה קרה וחסרת רגש, בין אם נכונה ובין אם לא. אני רוצה שתשאל אותי מה שלומי, שתתעניין במי שאני ושבכלל יהיה איכפת לה. אני רוצה שתביע רגש, אני רוצה לראות אותה שמחה או עצובה, משהו מעבר לצבועה ומזוייפת. אני רוצה לדעת שגם אם נכשלתי במבחן יהיה בסדר, לדעת שגם אם זה לא בדיוק מה שהם ציפו לו הם עדיין אוהבים אותי. לדעת שהאהבה העצמית שלהם לא נמדדת לפי ההצלחה שלי, לדעת שאם אני לא אצליח אני עדיין אהיה הבן האהוב שלהם והם עדיין יהיו גאים בי. אני רוצה לשמוע, ולו פעם אחת, את צמד המילים "מה שלומך?" או את הביטוי "אני אוהבת אותך". אני רוצה לדבר עם אמא, לא עם סא"ל רונית, מפקדת יחידה בחיל הים. אני רוצה לשמוע אותה פחות תקיפה, לשמוע אותה מדברת, לראות אותה מחייכת באמת. אני רוצה לגרום לה להבין כמה היא מכאיבה לי, רוצה שהיא תדע שמה שהיא עושה לא נכון. אני רוצה כל כך שזה יקרה, שהיא תהיה אמא אוהבת. והכי מהכל, אני רוצה להתעלם מכל הדברים המצביעים על כך שזה לא יגיע לעולם. [אעריך את זה אם זה יישאר בתחום פורום התמיכה. תודה.]
 

TheBeast

New member
אבל למרות הכל- זו אמא שלך..

אמא, גם אם היא סא"ל בחיל הים, תהיה עדיין אמא. אני אומנם לא מכיר אותה, לכן נראה שדברי נתלים ברוח. אבל על פניו, לא נראה לי שאם תשטח בפנייה את כל מה שאמרת כאן, היא תוכל להתעלם. אישית, בתקופות יותר גרועות עם ההורים שלי, הייתי כותב להם מכתבים. בניגוד למה שיעל הציעה למטה- גם הגשתי להם אותם. לפעמים זה עשה טוב, לפעמים זה עשה רע. אבל הם ידעו ב-ד-י-ו-ק מה אני מרגיש. וגם מה שכתבת כאן למעלה, הוא די והותר כדי לגרום לה להבין שרצוי שתיפתח ותקשיב לך. נסה, תיווכח שאין לך מה להפסיד לפחות.. |‏חיבוק|
 

lollapalooza

New member
ולמה

אתה לא אומר לה את זה? אצלי בבית, למשל, לא הכי מדברים על דברים ולא מביעים הרבה רגש, בד"כ. אבל אני יודעת שאם אני אבוא ואגיד שזה חסר לי, או שאני צריכה משהו, יהיה לי עם מי לדבר. אולי שווה לנסות, אולי היא לא מודעת לזה שככה אתה מרגיש?
 
תראה

מאוד קשה לשנות אנשים אחרים בקושי אנחנו מצליחים לעשות איזה שינוי בעצמנו... למה שלא תתחיל לכתוב לה מכתבים מהלב - כאלה שבעצם אומרים את כל מה שאתה רוצה להגיד אבל לא מצליח? אתה כמובן לא חייב לשלוח אותם, אבל הכתיבה משחררת. ספר לה בכתיבה על עצמך, מה חשוב לך, מה חבל לך שאתה לא מצליח להגיד לה... ומי יודע אולי יום אחד תפרסם ספר
 

noosh

New member
אני רק רוצה להגיד

שאני ממש תומכת בזה. כבר כמה חודשים שאני כותבת מכתבים ולא באמת נותנת אותם (חוץ מאחד), וזה באמת משחרר. עצם הכתיבה, במיוחד כשהיא ממוענת למישהו. פשוט צריך להגיד בהם ה-כל. ולפעמים אם נותנים אותם, הם לא גוררים את התגובה שלה ציפינו. האמת - נראה לי שלרוב. (מצד שני - לפעמים אני מרגישה שכתיבת המכתבים הזאת לא מספיקה, שאת הכעס שלי אני צריכה לשחרר באמת, ליידע את הצד השני. אבל אולי זה כבר שלב מתקדם מדי, ותלוי במי מדובר.)
 
אם את מאמינה

ש"לשחרר באמת" זה אומר שאת מיידעת את הצד השני, את עשוייה למצוא את עצמך רק מלבה את הכעס. אנשים מגיבים כמו שהם מגיבים ולא כמו שאת רוצה שהם יגיבו. החדשות הטובות הן שגם את ככה - מגיבה כמות שאת ולא כמו שאחרים רוצים שתגיבי. כשהגדרתי כעס בשרשור אחר אמרתי שזהו רגש מניע (עובדה, את כותבת
) ועוד אמרתי שהוא תגובה לכאב, לפחד ולתסכול. אם תדעי בכתיבה שלך לנסח בינך לבינך על מה הכעס שלך רוכב (פחד, כאב או תסכול) קרוב לודאי שתשחררי באמת. מילה שלי.
 

noosh

New member
הו, אני יודעת ממה הכעס שלי נובע

ויודעת לכתוב את זה טוב מאוד במלא נוסחים שונים אולי אני סתם צריכה זמן.
 

noosh

New member
חשבתי על זה עוד קצת

ונראה לי שיש בי כעסים (בעיקר כלפי עצמי) שאינ לא באמת יודעת על מה הם "רוכבים" - פחד, כאב או תסכול. או שאני יודעת, אבל לא יודעת להגדיר ממה נובעים הפחדים / כאבים / תסכולים. השאלה היא גם אם כשאני אדע ממה הכל נובע, אם אני אלמד להשלים עם עצמי. זו באמת נקודה טובה למחשבה. תודה.
 
כל הכבוד לך, באמת!

התאפקתי מלענות לך על הקלות בה ענית לי שאת יודעת מה מכעיס אותך. היה ברור לי שאת יודעת מה מכעיס אותך או מהם הטריגרים לכעס שלך, אבל די הייתי בטוחה שאת לא עונה לעצמך על השאלה "על מה הכעס רוכב"... ועלית על זה בעצמך. באמת יפה לך
מהניסיון שלי למדתי שכשאנשים מנסחים את הכאב שלהם או את התסכול שלהם או את הפחד שלהם - הכעס מתפוגג - אבל אז צריך לתת תשובה לבעיית הליבה... אם זה תסכול - זה יחסית קל כי תסכולים בדרך כלל הם זמניים ולא תלויים בך. כאבים ופחדים - זה סיפור אחר.
 
למעלה