אני רוצה להגיד שאין לי מילים

[שירה כמים 1959]

אבל בעצם יש כל כך הרבה מילים
שמסתובבות
כולן לא מדוייקות
תחנת הרדיו שירה כמים
מזייפת.

 

[שירה כמים 1959]

שוב הופיעה בחלומי
האישה שלא אקרא בשמה
כדי שלא אפגע בה
יותר משכבר פגעתי
ואני ביקשתי את עצותיה הרעות
והייתי זקוקה לה כל כך
כאשר תזדקק האהובה לאהובתה
לא פחות
שמלותיה היו פרחוניות
וריח בושם עלה ממנה
צעיר ומאוהב
לו הייתה מניחה לי
יכולה הייתי למשכן את כל חיי בין זרועותיה
מאחר שהעירה אותי באדישותה, בהתפרצויות הזעם שלה
מאחר שהעירה אותי אל מותי
עזבתי
וחזרתי לחיים
מקרטעת צולעת פיסחת
עיוורת עם הבזקי ראייה -
כן, זאת אני.

והאריה?
האריה מאולף
אבל אני רועדת מפניו
שכן בכל אריה מאולף
מסתתר אריה לא מאולף.
ואימא, את ידעת.

 

[שירה כמים 1959]

אני אעז
הפעם אני אעז
רגע או רגעים לפני שיהיה מאוחר מדי
אימא,
את שומעת?

 

[שירה כמים 1959]

עדיך שלא תשמעי
עדיף שתהיי לא קיימת
ונוצרת את אינותך בתוך האפס-כלום-ריק הגדול שאת עכשיו
שכן
את אישה מתה
ואינך ממשיכה לחיות בי
בעצם
רק נדמה לי

 

[שירה כמים 1959]

ללכת לישון כמו ילדה בטוחה
להתכרבל במיטה אחרי נשיקה נדיבה
מחבקת את הבובה עם הצמות
עם פני הפלסטיק
עם ריח השוקולד הניגר

 

[שירה כמים 1959]

נטישות רבות וכואבות
באו לבקר הלילה בחלומי
עיניי נפקחו בבת אחת מגודל הכאב
הביטו באופל.
לומר שהתעוררתי
אולי זו אמת
כשדיברתי עם עצמי בחושך
בעוד אור היום מתהווה לאיטו
וללא מילים נהגות, בשקט מוחלט
(רק ציפור אחת משכימה קום ניקרה בתוך האויר הרך
בתרועות קצובות קצרות)
והמילים הזכירו לי איך אני לא היחידה הדפוקה
לא רק בגללי נטשו אותי
המילים הזכירו לי שמרבית חיי שרתי
"אין לי אם
אין לי אב
אין לי בית
אין לי זכרונות טובים
אין לי זכרונות טובים
והם אומרים שמחר תזרח השמש
והם אומרים שמחר תזרח השמש
השמש לא תזרח על אנשים מתים
השמש לא תזרח על אנשים מתים"
ועוררו אותי לחמלה אל עצמי
המילים הזכירו לי כמה בני אדם מאכזבים
כמה בני אדם קטנים
כמה בני אדם פוחדים
המילים הזכירו לי להבין את עצמי. לחמול על עצמי. לנסות להבין אותם.
לא להתבייש בעצמי על כל כל כל מה שעשיתי ושראוי להתבייש בו -
כי הייתי נואשת
קרעתי את כל הדלתות הנעולות בלב אנשים
רק כי אין לי אב אין לי אם אין לי בית
הכאבתי להם מתוך ניסיון נואש לחיות
והם הכאיבו לי כשעקרו את אצבעותיי ואת ציפורניי מלבם
נאבקים על לבם
שיישאר שלם פחות או יותר
שלא יראו את החושך הגדול.

בתוך החושך הגדול מסתתרים ניצוצות של אור -
אני כבר יודעת.

 

[ציקימינגו1]

שְיָרָה או שִירָה

 

[ציקימינגו1]

עדיך שלא תשמעי
עדיף שתהיי לא קיימת
מָה זֶה ?

 

[שירה כמים 1959]

עדיך שלא תשמעי
עדיף שתהיי לא קיימת
מָה זֶה ?

תודה לתגובתך.
פתחה אותי להרהור נוסף על השיר.
הנה הוא אחרי עריכה.
מקווה שיותר מובן

לאימא
עדיף שלא תשמעי אותי
בעצם, עדיף שתהיי לא קיימת
ושתהיי נוצרת את אינותך בתוך האפס-כלום-ריק הגדול שאת עכשיו
שכן
את עכשיו אישה מתה
ואינך ממשיכה לחיות בי
בעצם

 

[שירה כמים 1959]

לכי
תתקרבי
תשמעי
בואי
אל עצמך

 

[שירה כמים 1959]

התייצבה על איזו הפרעת אכילה מתונה יחסית
נכנסו לשגרה היא וההפרעה עם העיניים הבהירות היפות
והמילים הנכונות והחיפוש בנשמה ומילים כמו
"כוסון" נעלמו לאט לאט ורק עדשות מגע שלא לקלקל את הרושם
ומתה לאט לאט אגדת הילדה המבועתת
ואגדות חדשות תפסו את מקומה
וחברת הנשים הלכה והתפוגגה
וגם הגשם שב אל הארץ ההיא הרחוקה
ואותיות ריחפו באויר מחפשות קרבה
ואני התבוננתי

 

[שירה כמים 1959]

ופתאום התעוררתי
שמעתי איך נשפכים המים
מהשמיים אל האדמה
ברתחה צפויה, ממוקדת זמן
ונפסק.
נרדמתי שוב. רק עכשיו
אני חושבת על אלוהים
ועל האופן שבו הוא מוזג קעריות מרק מהבילות
להזין את האדמה, אבל גם כשאינני חושבת על אלוהים
אני מרגישה אותו
בכל נשימה.
אני מקווה שאינני טועה
שזה לא טריק שעושה בי מוחי האומלל
המתוחכם
מוח רובוט האדם

 

[שירה כמים 1959]

לבדי בעולם ורועדת
מחפשת גוף של כלב או חתול
להיצמד אליו, לחטוף קצת אומץ

 

[שירה כמים 1959]

היי היי
תודה לכלבים ולחתולים שהצילו את חיי
לאחר מותי אתם מוזמנים
למיטת האפיריון שלי
יהיה מקום לכולם
ותהיה הרבה אהבה
אני ובתי הקטנה קלועת הצמות בעלת השיניים הקטנות והמרובעות והצחוק השופע
נלטף אתכם ונלוקק על ידיכם
ואני אניח יד על שכם בתי הצוהלת
וכל החתולים והכלבים ישמעו.
במיוחד ג'ק.
וגם פולי.
ומופי.
וג'סי.
ושחורקית.
וזומי.
ופרחי בר ייקלעו לראשינו
לראשי שלי ולראש בתי היפה תאבת הגשם הלח הנוסע
עד סוף העולם.

 

[שירה כמים 1959]

בכתות הגורואים
מרשים להתחתן ולעשות ילדים.
רק בכת שלי לא דובר על זה
עד שנהיה מאוחר.

 

[שירה כמים 1959]

איפה הלב שלי
הלב עכשיו
הלב המטאפורי
כמה שאוסיף לכתוב ולכתוב ולתת לו מקום
עוד נשאר
עוד עוד
נעלם ונסתר וגואה וגועש

 

[שירה כמים 1959]

איפה את
שירה כמים
אני קורא לך לשוב
אני קורא לך לשוב
את שומעת
את שומעת

 

[שירה כמים 1959]

ונפשי כעפר לכול תהיה
אפילו לעבר
אפילו לאטימות, לרוע של העכשיו
כי אין דרך אחרת -
כך אני משננת לי
ומתרסקת במצולות

 

[שירה כמים 1959]

רפוסת שדיים
רפוסת בטן
רפוסת ירכיים פנימיות
רפוסת כוחות נפש להתמודד מול הפקידה בעירייה או להנין את החומרים לרואה החשבון -
הו, מה אירע באוהלי?
מי יחבק את מפולת האישה שהנני
הנוסעת בקו ישר אל השמיים,
בשפתיים המזמרות חיוך?

 

[שירה כמים 1959]

ובחלומי נסעתי לאילת
הלוא היא תל אביב))
וביקשתי להנות מן הנוף המרהיב
אבל לא הצלחתי
ניסיתי להזכיר לעצמי את יופיים של ההרים, כפי שחוויתי אותם בצעירותי,
אבל כל שראיתי היו הרי תפלצת ועננים קודרים שהסתירו את הזריחה
כמו בכל קלישאה מקובלת
עד שהחלה השמש לצאת בכל זאת
ואישה צעירה ניגשה אלי והזמינה אותי להצטרף אליה
והצטרפתי לעשות צמידים
אבל לא היה מספיק מקום
והכלב שלי היה בחיים
ואהבתי אותו עד מוות