אני רוצה לכתוב את הסיפור שלי
לא בטוח שזה מתאים כי זה פורום תמיכה למשפחות של מתאבדים ואני ניסיתי להיתאבד בעצמי, אז אני רק יכולה להבין את המתאבדים עצמם, אני מבינה את הרצון לא לחיות יותר אני מבינה את תחושת חוסר הטעם, חוסר התכלית של החיים עד כדי רצון להיתאבד, בעצם כשניסיתי להיתאבד זה היה שבת וההורים שלו היו בסוף שבוע במלון אם הם היו בבית אולי לא הייתי מגיע למצב הזה, הייתי במצוקה נפשית כבר הרבה זמן לפני בעצם הייתי במצב דיכאון מגיל צעיר, עברתי מספר פסיכולוגים שכל מה שהם הצליחו לעשות זה להוריד עוד יותר את האמון בפסיכולגים בכלל ובאנשים בכלל, הייתי מדמיינת את עצמי מתה או מתאבדת או חותכת את עצמי כי זאת היתה הדרך היחידה שיכולתי לחשוב כפיתרון למצב שלי, לא גילית את זה לאף אחד באותו יום שבת היה לי איזה ריב על איזה שהוא שטות עם אחי הקטן ואז הוא פלט הלוואי שתמותי, אז אני אמרתי לעצמי באמת רעיון טוב הלכתי למטבח לקחתי כוס מים + קופסה של תרופה נפוצה שיש בכל בית ואני לא אגיד את שמה ובמין התקפת שיגעון או טירוף בלעתי שלושים כדורים, הלכתי לשכב במיטה לחכות לסיום הגואל ואחרי כחצי שעה התחלתי להרגיש את דפיקות הלב דופקים במהירות וסחרחורת ואז בא לי רצון להיתקשר לאמא שלי ואז הלכתי לחפש את הפלאפון שאח שלי הקטן לקח לי ביקשתי אותו בבכי ואחר שהוא נתן לי אותו הוא הלך אחרי לחדר לברר מה קורה איתי עד שסיפרתי לו שלקחתי שלושים כדורים הוא רץ לספר לאח שלי הגדול שלקח אותי לבית החולים, הלכתי לפסיכיאטרית ואחרי ניסיון כושל לפתור את הבעיות ללא כדורים שהצליח רק לזמן מוגבל ואח``כ הייתי תוקפנית כלפי כולם + סירבתי לדבר עם אבא שלי + אמא שלי תפסה אצלי חבילת כדורים שקניתי בבית מרקחת בכוונה לחזור על הניסיון הפסיכיאטרית אמרה לי שאני לא מאמינה באנשים ולכן רק כדורים נגד דיכאון יכולים לעזור לי, אז עכשיו אני על כדורים, לפני שלקחתי אותם היה נראה לי שהאהבה מזוייפת, אין כזה דבר בכלל, עכשיו לא השתנה המחשבה הזאת אבל כאילו זה כבר לא איכפת לי יותר, אני מרגישה שמשהו היה דפוק אצלי קודם ונישאר דפוק גם עכשיו כאילו שהבעיה האמיתי לא טופלה ולא תיפטר אף פעם אולי אני בחיים רק כי ההורים שלי רוצים שאני יהיה בחיים, אין לי תכלית אין לי תיקווה אין לי רצון,אני גם לא מצליחה ליצור קשר עם אנשים בני גילי חוץ מ-2 חברות וכמה ידידים אין לי אף אחד וגם להם אני לא מגלה מה שעובר עלי, כי אז אני יאבד אותם, ככה זה כשאת בן אדם לא שמח, למדתי על עצמי, בעבר הייתי רוצה להיתחלף עם האנשים שנפתרו מפיגועים כי למה שימותו אנשים תמימים שרוצים לחיות כשאני לא רוצה? אז גם אם אני סיימתי את ניסיונות ההיתאבדות אני מרגישה שאני יכולה להבין את כל מי ששם סוף לחיים שלו, את כל מי שהרגיש שהגיעו מים עד נפש את כל מי שהרגיש ומרגיש שהוא לא יכול יותר.
לא בטוח שזה מתאים כי זה פורום תמיכה למשפחות של מתאבדים ואני ניסיתי להיתאבד בעצמי, אז אני רק יכולה להבין את המתאבדים עצמם, אני מבינה את הרצון לא לחיות יותר אני מבינה את תחושת חוסר הטעם, חוסר התכלית של החיים עד כדי רצון להיתאבד, בעצם כשניסיתי להיתאבד זה היה שבת וההורים שלו היו בסוף שבוע במלון אם הם היו בבית אולי לא הייתי מגיע למצב הזה, הייתי במצוקה נפשית כבר הרבה זמן לפני בעצם הייתי במצב דיכאון מגיל צעיר, עברתי מספר פסיכולוגים שכל מה שהם הצליחו לעשות זה להוריד עוד יותר את האמון בפסיכולגים בכלל ובאנשים בכלל, הייתי מדמיינת את עצמי מתה או מתאבדת או חותכת את עצמי כי זאת היתה הדרך היחידה שיכולתי לחשוב כפיתרון למצב שלי, לא גילית את זה לאף אחד באותו יום שבת היה לי איזה ריב על איזה שהוא שטות עם אחי הקטן ואז הוא פלט הלוואי שתמותי, אז אני אמרתי לעצמי באמת רעיון טוב הלכתי למטבח לקחתי כוס מים + קופסה של תרופה נפוצה שיש בכל בית ואני לא אגיד את שמה ובמין התקפת שיגעון או טירוף בלעתי שלושים כדורים, הלכתי לשכב במיטה לחכות לסיום הגואל ואחרי כחצי שעה התחלתי להרגיש את דפיקות הלב דופקים במהירות וסחרחורת ואז בא לי רצון להיתקשר לאמא שלי ואז הלכתי לחפש את הפלאפון שאח שלי הקטן לקח לי ביקשתי אותו בבכי ואחר שהוא נתן לי אותו הוא הלך אחרי לחדר לברר מה קורה איתי עד שסיפרתי לו שלקחתי שלושים כדורים הוא רץ לספר לאח שלי הגדול שלקח אותי לבית החולים, הלכתי לפסיכיאטרית ואחרי ניסיון כושל לפתור את הבעיות ללא כדורים שהצליח רק לזמן מוגבל ואח``כ הייתי תוקפנית כלפי כולם + סירבתי לדבר עם אבא שלי + אמא שלי תפסה אצלי חבילת כדורים שקניתי בבית מרקחת בכוונה לחזור על הניסיון הפסיכיאטרית אמרה לי שאני לא מאמינה באנשים ולכן רק כדורים נגד דיכאון יכולים לעזור לי, אז עכשיו אני על כדורים, לפני שלקחתי אותם היה נראה לי שהאהבה מזוייפת, אין כזה דבר בכלל, עכשיו לא השתנה המחשבה הזאת אבל כאילו זה כבר לא איכפת לי יותר, אני מרגישה שמשהו היה דפוק אצלי קודם ונישאר דפוק גם עכשיו כאילו שהבעיה האמיתי לא טופלה ולא תיפטר אף פעם אולי אני בחיים רק כי ההורים שלי רוצים שאני יהיה בחיים, אין לי תכלית אין לי תיקווה אין לי רצון,אני גם לא מצליחה ליצור קשר עם אנשים בני גילי חוץ מ-2 חברות וכמה ידידים אין לי אף אחד וגם להם אני לא מגלה מה שעובר עלי, כי אז אני יאבד אותם, ככה זה כשאת בן אדם לא שמח, למדתי על עצמי, בעבר הייתי רוצה להיתחלף עם האנשים שנפתרו מפיגועים כי למה שימותו אנשים תמימים שרוצים לחיות כשאני לא רוצה? אז גם אם אני סיימתי את ניסיונות ההיתאבדות אני מרגישה שאני יכולה להבין את כל מי ששם סוף לחיים שלו, את כל מי שהרגיש שהגיעו מים עד נפש את כל מי שהרגיש ומרגיש שהוא לא יכול יותר.