אני רוצה ללכת לפנימייה שנה הבאה-תעזרו לי?

[the Girl of Love]

../images/Emo214.gifקודם כל, יכול להיות שהיא כן מתאימה לז

לזה* כמו שיש הרבה אנשים שמתאכזבים מזה, יש גם הרבה אנשים שמוצאים שם את ההנאה שלהם ויגידו רק דברים טובים על פנימיות, "לכל מטבע יש שני צדדים" אף אחד מאיתנו לא יכול לדעת באמת באיזה מצב היא, אולי היא זקוקה לזה, ואולי לא. מה שבטוח - אני לא בעד לשלול. מקסימום, לצאת משם זאת בעיה כל כך גדולה? [ואני שואלת כדי לדעת...]

 

[mimi1221]

אני רוצה ללכת לפנימייה שנה הבאה-תעזרו לי?

טוב,אז נכון שהמצב הכלכלי בבית טוב,ושההורים שלי לא מכים אותי ושחוץ מאיזה שתי תיקים במשטרה לא עשיתי שום דבר חמור.אבל מה עם המצב הנפשי שלי?נכון,אני לא עומדת להתאבד אבל הניסיון מראה שלהיות עם ההורים יותר מדיי רק מזיק לי.כשאני נוסעת בקיץ לדוד שלי ולא רואה את ההורים שלי במשך חודש רגעי המשבר שלי מסתכמים באחד בשבוע,המחשבות האבדניות יורדות לאפס,התפרצויות האלימות נסגרות על כלום אלעיתים אני ממש מרגישה מאושרת.נכון,ההורים שלי לא הורים כאלה גרועים אבל,כשאני עוברת את בית הספר בכאבי ראש נוראיים,לאחר מכן יושבת כל היום עד שמונה לבד ולומדת ואז בא אבא ומתחיל לצרוח שהתיק לא במקום והנעליים מול הכניסה,והמיטה לא מסודרת מספיק יפה,ואמא עומדת לצידו ורק צופה בי צורחת ובוכה מהצד,זה לא מייאש?וכשעברתי ניסיון התאבדות ויצאתי ממנו בכוחות עצמי בריאה ושלמה ועם רצון לחיות והם אפילו לא שמו לב,זה לא כואב?וכשאמא לוקחת לי בדיקות דם ואני בוכה מכאבים ואבא רק צוחק עליי,זה לא משפיע עליי? ואחרי כל זה,האם זה פלא שיש לי בעיות אלימות?התפרצוית?דיכאונות? אני לא נוטרת טינה להורים שלי,לאף אחד מהם,הם רק רוצים להיות הורים טובים. אבל חשבתי עם עצמי והגעתי למסקנה ששנה הבאה אני רוצה ללכת לפנימייה,כי זה לא בריא לי להיות לידם,זה מזיק לי,ואני רוצה את הטוב ביותר בשבילי. אבל עכשיו,איך מספרים על ההחלטה להורים שלי?בלי שיכעסו,יצחקו או יפגעו? איך גורמים להם פשוט לקחת את דברי ברצינות?איך גורמים להם להבין שזה באמת הטוב ביותר בישבילי? תעזרו לי,בבקשה

 

[יעל עיני]

מימי יקרה...

אולי מכתב? אולי פניה ליועצת בית הספר? אין לי ממש תשובה חכמה, כשאני רציתי ללכת לפנימיה בגיל 12.5, ההורים שלי צחקו עלי ולא התייחסו ברצינות לבקשה שלי. חצי שנה אח"כ, בגלל אירוע מסוים ברחתי מהבית ואמרתי שאני חוזרת רק אם שולחים אותי לפנימייה. זה עבד. הייתי שנתיים בפנימייה ובסוף חזרתי הביתה. ההבדל הוא שאני גרתי אז בקיבוץ, אז גם כשברחתי מהבית, זה היה לחדר שהיה לי בקיבוץ ובו גרתי (למרות שאסור היה לי) עד שהסכימו לשלוח אותי לפנימייה. מה שלא יוצא בעדינות ומתקבל בעדינות בסוף יוצא בכאסח או באלימות, אז עדיף שההורים יפגעו בטווח הקצר, אבל בטווח הרחוק את תיהי בריאה נפשית. בהצלחה. יעל.

 

[mimi1221]

חשבתי לפנות ליועצת

זה כנראה מה שאעשה אם הם לא יקחו אותי ברצינות.=)

 

[the Girl of Love]

../images/Emo214.gifגם אני בעד שתפני ליועצת../images/Emo140.gif

גורם שלישי במקרים כאלו יכול לעזור המון

 

[דומויו]

מאחד שיצא מפנימיה

אין לך מה לחפש שם,הייתי במצב דומה לשלך,הייתי חייב לעזוב את הבית ומכל הבחינות וההבטים אמרתי שפנימיה זו התשובה. אבל זו לא התשובה,כי בפנימיה יש מעט דברים טובים שזה החברים לדוגמא אבל כל כך הרבה דברים רעים שעדיף להישאר במצב הנוכחי פשוט בפנימיה אומרים לך מתי לקום,מתי ללכת לישון,מתי לאכול,מתי יש פעילויות חובה,מתי לעשן,מתי טלויזיה(עם עוד 50 חניכים) מתי הכל. בפנימיה אין לך חופש.והיחס שם הרבה יותר גרוע מההורים,אם זה "אם בית" וזה בעצם מזכירה שמשגעת אותך כל היום ואם זה "רכז מישמעת" ומשתעמם עד המוות ומחפש למי להציק ואוליי גם עם החניכים לא תסתדרי,אי אפשר לדעת. מלבד כל אותם הדברים שציינתי מקודם כדיי להיות בפנימיה מישהו צריך לשלם עליה(ההורים שלך) וכדיי להיות בפנימיה מישהוא צריך להסכים שזה גם ההורים שלך וזה גם העובדת הסוציאלית,וכדיי להיות בפנימיה שקצת יותר ברמה את גם תצטרכי לשלם הרבה כסף וגם ממוצע ציונים טוב,אז תעשי את הבחירות שלך אבל בשביל דבר כזה לא שווה להיתאמץ.

 

[taltol43]

פנימיה? לא ולא

מימי יקרה אני אם לילדים בגיל ההתבגרות ... אנני חושבת שללכת לפנימיה יהיה הפתרון הנכון עבורך.. קודם כל פנימיה זו בריחה מהבעיות בבית ... אני חושבת שקודם צריך לעשות בדק בית ולדבר עם ההורים ואולי אף גורמים נוספים אז מה דעתך לפנות לייעוץ או לעובדת סוציאלית ופשוט גם לומר להורייך מה את מרגישה ומה את חשה כלפייהם ואלי לנסות לפתור את הבעיות בינכם כי הבריחה לפנימיה זו לא הדרך להיתפטר מההורים ...

 

[בבולה]

ישנו טוב ורע בכל מצב

אני בוגרת פנימייה (סיימתי לפני יותר מעשור) ואני יכולה רק להעיד על החוויות שלי. נכון מה שכתבו מעליי שיש מסגרת וחוקים מאוד נוקשים בפנימייה, דבר שבגיל ההתבגרות נראה כמשימה בילתי אפשרית לעמוד בה. אבל, למסגרת ולכללים יש סיבה. מי שבא לפנימייה לרוב בא ממשפחה לא מתפקדת בצורה זו או אחרת וללמוד לחיות תחת המסגרת הזו בעצם נותן לך כלים להתמודד עם המציאות כאדם בוגר ועצמאי. אף אחד לא יקבע לך מסגרת כאשר תסיים את הצבא, את תקבעי זאת לעצמך וכאן תלמדי איך. אצלי בפנימייה היה כלל שכל המדריכים חייבים להיות משפחה ורצוי עם ילדים. לכלל הזה גם היתה סיבה והסיבה היא שלפני החניך תוצג דוגמא של משפחה מתפקדת ונורמלית (כי המשפחה שלך היא לא). בשבילי זה היה אלמנט משנה חיים (ותודה לינקי וורד). בזכות הדוגמאות האלה התחלתי לגבש לעצמי איזו משפחה אני רוצה לבנות לעצמי (וזה מצליח עד עכשיו). בנוסף לכל האמור למעלה הייתי מנסה להפגש עם פסיכיאטר ולהתאים לך תרופות נגד דיכאון. גיל ההתבגרות הוא גיל עם טלטלה הורמונלית לא קלה ואצל חלק מן המתבגרים זה גורם להתפרצות דיכאון שהרבה פעמים משוייכת לגיל ולא בצדק. יתכן שתרופות נגד דיכאון יגרמו לך לראות את המצב בבית בצורה רציונלית יותר ואובייקטיבית. הייתי גם שוקלת לנסות לבקש מההורים לעבור טיפול משפחתי בשביל לאזן את המצב במשפחה.

 

[יעל עיני]

איזון בין כל הדברים שנאמרו כאן...

פנימיה היא מקום לא פשוט. היא מקום בו מקבץ של הרבה ילדים, עם בעיות מהבית ובעיות אישיות מתקבצים וגרים ביחד 24 שעות ביממה. זוהי מסגרת עם חוקים מאוד ברורים ועל פי רוב גם מאוד נוקשים. אבל... זוהי מסגרת מאוד אוהבת ותומכת שמחפשת איך לתמוך בפרט ולא רק בקבוצה. אומנם, כשאני הייתי בפנימיה זה היה לפני כ- 18 שנה והייתי בפנימייה שנתיים. בסוף השנתיים האלו בחרתי לחזור הביתה. למדתי המון בפנימיה. גם מהטוב וגם מהרע וזה ביגר אותי, וכמו שכתבתו כאן הכין אותי טוב יותר לעתיד. ואם הבית והמדריך שלי היו, פעמים רבות חבל ההצלה שלי והאנשים שאליהם יכולתי לפנות ולבכות על חיי והם היו מבינים אותי ותומכים בי. בין אם עשיתי משהו טוב ובין אם עשיתי משהו רע. יחד עם זאת, זה נכון, שללכת לפנימיה זה אומר שאת לא מתמודדת עם הרע שבבית, ובשלב מסויים בחיים שלך, סביר להניח, שלא תהיה לך ברירה אלא להתמודד. את תמיד יכולה להחליט שעכשיו זה לא הזמן להתמודד ועדיף לברוח. זוהי החלטה לגיטימית בהחלט. אני מניחה, ממה שאת כותבת שאמא שלך אחות או רופאה ויש סיכוי שבכך קשה להורייך להסכים עם הרפואה המשלימה או הרפואה הקונבנציונאלית התומכת. לא הייתי רצה לפסיכיאטר להתחיל טיפול תרופתי כמו שיעצו לך. האיזון האמיתי צריך להיות נפשי ולא כימי ואת נשמעת לי בחורה מספיק חזקה בשביל להתמודד באמצעים טבעיים. כן הייתי מציעה לך טיפול פסיכולוגי/ טיפול ברפואה משלימה ובהחלט לבדוק את האופציה של טיפול משפחתי. בכל מקרה, מה שלא תעשי, המון בהצלחה ואנחנו כאן. שבת מחוייכת. יעל