אני רוצה לעורר פה דיון שאינו קשור
לנושא המסע לפולין,אבל בכל זאת הייתי מגדירה אותו כחלק מהמעגל היהודי. הנושא המדובר שלי הוא רצח רבין. ביום שישי הקרוב תמלאנה עשר שנים מאז אותו יום בו מדינת ישראל השתנתה לנצח. כמו שכולנו יודעים בשנים האחרונות הפך יום הזיכרון לפסטיבל של ממש. אז על מה בעצם אנחנו בוכים? מה נזכור מרבין האדם? מהי המורשת שלדעתכם צריכה להיזכר? איפה הייתם לפני עשר שנים באותו יום? יום הירצחו של יצחק רבין חרוט לי עמוק בזיכרון,הייתי ילדה בסך הכל בת תשע,זכורה לי אותה ההפגנה שכיכר שהוצפה במאות ואלפי אנשים שבאו לתמוך,זכורה לי האיכפתיות של אנשים למצב של אז. אחותי שהייתה בעצרת התקשרה לדווח לנו כמה אנשים הגיעו וכמה האווירה מדהימה,ומי יכול היה לתאר לעצמו שמשהו כזה יקרה בשעה תשע וחמישים בערב כשפרצו במבזק חדשות בשידור חי הייתה לי הרגשה שמשהו רע קרה,ואז..הודיעו שירו ברבין ומכאן ידעתי שמדינת ישראל,הבית שלנו הוא כבר לא מה שהיה. הלכתי לישון ובבוקר קמתי עם שמש אפורה כשנודע לי שיצחק נפטר,ושהוא נרצח ע"י בן עמו שלטענתו במשפט אמר ש"קיבל צו מאלוהים לרצוח את יצחק" אמרתי לעצמי שכל המאמצים ללכת לשלום נהרסו ברגע אחד,ע"י מטורף שרצה לגדוע הכל. אני זוכרת את רבין בעיקר כאיש של מעשה ולא רק של דיבורים,איש עם המון חזון שרצה להגשים את חלום המדינה היהודית בעידן המודרני. זכורה לי בעיקר האווירה ביום של אחרי הרצח,שפתאום מדינה אחת שהיא כה מפולגת הפכה לאחת,בדיוק על מדינה כזו חלמו אלו שנספו שם,חלמו על מדינה שתהווה בית לעם היהודי,זו הייתה המדינה ביום שאחרי הרצח-לא היו מחלוקות,לא היו ריבים,רק אבל ותחושה של יחד. ילד הנרות שישבו בכיכר ושרו שירים ושלטים שהונפו ושאלו רק דבר אחד-ל-מ-ה זכורה לי הלוויה שמכל קצוות עולם הגיעו אליה,וכשהורידו את הארון של יצחק לאדמה ידעתי-זו כבר לא תהיה אותה המדינה. חלום שנגוז ברגע אחד ומאז..עשר שנים והאם אנחנו בוכים על האדם או המורשת? האם אנחנו בוכים על המדינה שנמחקה ברגע אחד? ימים יגידו אבל כמו שזה נראה עכשיו בעוד כמה שנים כבר לא יזכרו את רבין האדם,את רבין החולם,את הג'ינג'י מירושלים שהפך ברגע אחד לאהוב המדינה. לזכרו של יצחק שחלם ולא הספיק להגשים
לנושא המסע לפולין,אבל בכל זאת הייתי מגדירה אותו כחלק מהמעגל היהודי. הנושא המדובר שלי הוא רצח רבין. ביום שישי הקרוב תמלאנה עשר שנים מאז אותו יום בו מדינת ישראל השתנתה לנצח. כמו שכולנו יודעים בשנים האחרונות הפך יום הזיכרון לפסטיבל של ממש. אז על מה בעצם אנחנו בוכים? מה נזכור מרבין האדם? מהי המורשת שלדעתכם צריכה להיזכר? איפה הייתם לפני עשר שנים באותו יום? יום הירצחו של יצחק רבין חרוט לי עמוק בזיכרון,הייתי ילדה בסך הכל בת תשע,זכורה לי אותה ההפגנה שכיכר שהוצפה במאות ואלפי אנשים שבאו לתמוך,זכורה לי האיכפתיות של אנשים למצב של אז. אחותי שהייתה בעצרת התקשרה לדווח לנו כמה אנשים הגיעו וכמה האווירה מדהימה,ומי יכול היה לתאר לעצמו שמשהו כזה יקרה בשעה תשע וחמישים בערב כשפרצו במבזק חדשות בשידור חי הייתה לי הרגשה שמשהו רע קרה,ואז..הודיעו שירו ברבין ומכאן ידעתי שמדינת ישראל,הבית שלנו הוא כבר לא מה שהיה. הלכתי לישון ובבוקר קמתי עם שמש אפורה כשנודע לי שיצחק נפטר,ושהוא נרצח ע"י בן עמו שלטענתו במשפט אמר ש"קיבל צו מאלוהים לרצוח את יצחק" אמרתי לעצמי שכל המאמצים ללכת לשלום נהרסו ברגע אחד,ע"י מטורף שרצה לגדוע הכל. אני זוכרת את רבין בעיקר כאיש של מעשה ולא רק של דיבורים,איש עם המון חזון שרצה להגשים את חלום המדינה היהודית בעידן המודרני. זכורה לי בעיקר האווירה ביום של אחרי הרצח,שפתאום מדינה אחת שהיא כה מפולגת הפכה לאחת,בדיוק על מדינה כזו חלמו אלו שנספו שם,חלמו על מדינה שתהווה בית לעם היהודי,זו הייתה המדינה ביום שאחרי הרצח-לא היו מחלוקות,לא היו ריבים,רק אבל ותחושה של יחד. ילד הנרות שישבו בכיכר ושרו שירים ושלטים שהונפו ושאלו רק דבר אחד-ל-מ-ה זכורה לי הלוויה שמכל קצוות עולם הגיעו אליה,וכשהורידו את הארון של יצחק לאדמה ידעתי-זו כבר לא תהיה אותה המדינה. חלום שנגוז ברגע אחד ומאז..עשר שנים והאם אנחנו בוכים על האדם או המורשת? האם אנחנו בוכים על המדינה שנמחקה ברגע אחד? ימים יגידו אבל כמו שזה נראה עכשיו בעוד כמה שנים כבר לא יזכרו את רבין האדם,את רבין החולם,את הג'ינג'י מירושלים שהפך ברגע אחד לאהוב המדינה. לזכרו של יצחק שחלם ולא הספיק להגשים