שקיעה יקרה את כבר בדרך הנכונה
לרצות לקבל טיפול, ועזרה זה חלק חשוב בטיפול ובהצלחתו. יש כמה דברים חשובים שאת צריכה לדעת ו/או להבין. 1-מגיע לך טיפול בחינם, או בסכום סימלי דרך מרפאות הנפש, ואין שום חשש לקבל טיפול דרכם, אני אישית בדקתי את זה,הטיפול הוא סודי, וכל עוד את לא נכה נפשית שמסוכנת לציבור אין להם רשות לחשוף שום מידע שמסרת בשיחות. 2-תבואי לטיפול כמה שיחות, ודברים לא יפתרו מהר, אבל אחרי כמה שיחות לפעמים מספיקה אחת שתיים, תרגישי אם יש לך כימיה עם המטפל, אם יושב מולך אדם שאת מרגישה שתוכלי לתקשר איתו. 3- לתת אמון במטפל, זה דבר שלוקח זמן, ואני לא מדברת על אמון שלא יספר לאחרים, או לא יחשוף את חייך, כי זה את יכולה להיות רגועה יש חוק שאוסר עליהם, אני מדברת על אמון להיפתח אליו. מי הוא בכלל שאני אפתח אליו? מה הוא יכול לעזור לי? 4- יש בעיה , לי אישית מאוד קשה וחוזרת על עצמה עם כל מטפל , וכל אחד טיפל בה אחרת(ופה נבחנת מאוד לדעתי המקצועיות של המטפל), קשר רגשי-או אפילו אהבה למטפל שלך, והפרידה ממנו. יש בהתחלה המון את התחושה, שהוא קר, שלא אכפת לו ממני, שהוא רק מעביר את השעה (או חצי שעה במקרה של פסיכאטר), המטפלת הקודמת שלי הייתה פרטית, המון הייתי אומרת לה כל מה שאת רוצה זה רק כסף, בטח לא אכפת לך ממני, אני לא רוצה שתבואי יותר, כל פעם שהרגשתי שכאילו כלום לא עוזר לי ורע לי, לקח לי הרבה מאוד זמן להרשות לעצמי לפתח רגשות אל המטפלים ולקבל מהם רק את מה שהם יכולים לתת , למרות שרציתי יותר.פיתחתי אל המטפלות שלי קשר-שנקרא לפי מיטב הבנתי ``העברה``-תלות רגשית הרגשתי אליהן כמו אמא , רציתי בימים שהן לא איתי להתקשר לספר להן דברים-במקרה שלי הן נכנעו מהר מאוד ואיפשרו לי אך זה לא מקובל. עם הפסיכאטר קרה לי יותר מזה פשוט התאהבתי-סיפרתי לו באחת הפגישות והוא הסמיק , היה נבוך, לא הסכים כמובן לדבר על חייו בכלל, והפך להיות מאותו יום קר, שבועות שנאתי לבוא אליו אחרי זה, הרגשתי דחיה , כאילו גם הוא משדר לא שווה,רציתי להחליף אותו, והוא בניגוד למה שמקובל במקצוע אמר לי לא!!! תתמודדי עם זה אני יכול לעזור לך במסגרת הזמן שמוקצב לי להקשיב לתמוך, אני לא אשם שהתאהבת בי , ועכשיו את רוצה להחליף אותי, כי כמו שהיה קשה בהתחלה לא נתת בי אמון(ובלשון המעטה מיררתי את חייו בחוסר האמון שלי בו), ולא זרקתי אותך תתמודדי, אני אעזור לך. מאותו רגע לא דברנו על זה, אבל אחרי חודשים למדתי להפוך את זה למשהו יפה, הפכתי את זה לאהבת אדם. היום אני מדברת איתו חופשי על הכל, כבר לא מאוהבת בו אבל אוהבת אותו מאוד, כמו חבר הכי טוב שלי בעולם. קצת היה מוזר לו אבל ברשותו אני קוראת לו בשמו הפרטי בלי תארים ובלי תוספות ולא מתוך זלזול אלא מאוד חשוב לי להרגיש שמי שמולי בגובה העיניים ולא איזה בעל תואר מכובד, והאמת הוא די אוהב את זה נראה לי . היום אני יכולה לאמר לו אני אוהבת אותך מאוד מחכה לבוא שוב, אתה פינת אושר קטנה שלי בחיים האלה וללכת. רק בפגישה האחרונה הוא פלט משהו שצריך וחשוב מאוד להבין אותו-נפגעת ממני שכאשר אמרת לי שאני מאוהבת בך, רצית לדעת משהו עלי אמרתי לך אני לא עונה לך כלום אני מנתק את חיי מהטיפול, נעלבת שאני דוחה אותך, ניסיתי להסביר לך שזה לא דחיה משהו אחר.והנה היום אני יכול לאמר :אם הייתי יוצר איתך את הקשר שאת פיתחת אלי אז, לא הייתי יכול לשאת את הכאב שלך , לא הייתי יכול להיות מטפל שלך, אני חייב לשים גבולות, אבל זה לא אומר שאני לא חושב הרבה על המקרה. והיום תדעי לך שקיעה יקרה שאני יודעת שאין מטפל שהיה איתי ויכול לטפל בי רק כעוד משבצת ביומן, עצם העובדה שהם מלווים אותי במצב הדפוק הכולל של חיי מראה שיש להם נשמה יתרה. מאחלת לך בהצלחה.