אני רץ
איך הדברים האלה קורים רק לי? תהרגו אותי, אני לא מבין איך נתקעתי באמצע היער, מתחת לעצי ברושים שמגיעים עד השמיים בערך. אני רץ. תחת כיפת השמיים. או יותר נכון תחת כיפת הברושים? אני חייב להספיק. אם אני לא חוצה את היער עד שקיעת השמש זה נגמר. אני לא אתן לזה לקרות בחיים. אני רץ בכל כוחי. עכשיו מרגישים את כל הסיגריות המזדיינות האלה. אני רץ. אני חייב להספיק. אני כולי פצוע וחבול. אבל לא באמת אכפת לי. לקחו לי את הנעליים. אני יחף. אבל גם מזה לא באמת אכפת לי. אני רוצה רק להגיע לסוף היער.. כל הרגליים שלי מלאות קוצים, אבל אני ממשיך לרוץ בכל הכוח. גם אם ייקרתו לי אותם, גם אז אני ארוץ בכל הכוח. ביום רגיל, קוץ אחד ברגל הייתי שוכב שבוע במיטה פצוע וחצי מת. אבל היום זה לא יום רגיל. היום העולם יכול להשתנות. והכל תלוי רק בי. אני מזכיר לעצמי את זה ורץ. רץ בכל הכוח. אני חייב להספיק. אני רץ כבר בערך ארבע שעות שלמות, לא יודע לאן. ישר. בעקבות ההרגשה. אני מקווה שההרגשה שלי היא הנכונה. אני מאמין שההרגשה שלי היא הנכונה. השמש עוד מעט שוקעת. כבר דמדומים. אני שומע קולות של חיות מוזרות, אבל אני לא מתייחס. אני נאמן לריצה. מדהים לראות איך הראש יכול להתמקד כשבאמת צריך. מדהים איך כל החושים מתמסרים למטרה אחת. מדהים איך הרצון לשרוד מושך אותך. בלי הרצון הזה מזמן הייתי מפסיק לרוץ ומחכה מתחת לאיזה ברוש בשקט. אבל לא. הרצון הוא חזק מדי. הישרדות היא העניין. אני רץ. אבל אני לא מספיק. השמש שוקעת ואני לא רואה את הסוף. עוד חמש דקות היא כבר תהיה למטה לגמרי. אני מגביר מהירות, חמש דקות שנראות כמו נצח. אני רץ כמו שלא רצתי בחיים. אני חייב להספיק. אבל אני לא מספיק. עצרתי. השמש שקעה. פאק. סוף העולם הגיע, והכל בגלל שלא הספקתי. לפתע השמיים נהיים שחורים, אבל לא שחור של לילה.. שחור של טוש שחור חזק. השחור מתקרב ומתקרב. הכוכבים נעלמים, אני לא רואה כלום. אני מרגיש רוח חזקה נושבת, אני שומע עצים נופלים.. אני מבין מה קורה. השמיים נופלים. בדיוק כמו מה שאמרו לי שיקרה אם אני לא אספיק. אני עומד. כמו אסיר שמחכה לגזר דינו. אבל הפעם זה לא רק הדין שלי. זה רגע הדין של כל העולם. אני לא יכול לתת לזה לקרות. סוף העולם הגיע, והכל בגלל שלא הספקתי. האמנם? אני רץ...
איך הדברים האלה קורים רק לי? תהרגו אותי, אני לא מבין איך נתקעתי באמצע היער, מתחת לעצי ברושים שמגיעים עד השמיים בערך. אני רץ. תחת כיפת השמיים. או יותר נכון תחת כיפת הברושים? אני חייב להספיק. אם אני לא חוצה את היער עד שקיעת השמש זה נגמר. אני לא אתן לזה לקרות בחיים. אני רץ בכל כוחי. עכשיו מרגישים את כל הסיגריות המזדיינות האלה. אני רץ. אני חייב להספיק. אני כולי פצוע וחבול. אבל לא באמת אכפת לי. לקחו לי את הנעליים. אני יחף. אבל גם מזה לא באמת אכפת לי. אני רוצה רק להגיע לסוף היער.. כל הרגליים שלי מלאות קוצים, אבל אני ממשיך לרוץ בכל הכוח. גם אם ייקרתו לי אותם, גם אז אני ארוץ בכל הכוח. ביום רגיל, קוץ אחד ברגל הייתי שוכב שבוע במיטה פצוע וחצי מת. אבל היום זה לא יום רגיל. היום העולם יכול להשתנות. והכל תלוי רק בי. אני מזכיר לעצמי את זה ורץ. רץ בכל הכוח. אני חייב להספיק. אני רץ כבר בערך ארבע שעות שלמות, לא יודע לאן. ישר. בעקבות ההרגשה. אני מקווה שההרגשה שלי היא הנכונה. אני מאמין שההרגשה שלי היא הנכונה. השמש עוד מעט שוקעת. כבר דמדומים. אני שומע קולות של חיות מוזרות, אבל אני לא מתייחס. אני נאמן לריצה. מדהים לראות איך הראש יכול להתמקד כשבאמת צריך. מדהים איך כל החושים מתמסרים למטרה אחת. מדהים איך הרצון לשרוד מושך אותך. בלי הרצון הזה מזמן הייתי מפסיק לרוץ ומחכה מתחת לאיזה ברוש בשקט. אבל לא. הרצון הוא חזק מדי. הישרדות היא העניין. אני רץ. אבל אני לא מספיק. השמש שוקעת ואני לא רואה את הסוף. עוד חמש דקות היא כבר תהיה למטה לגמרי. אני מגביר מהירות, חמש דקות שנראות כמו נצח. אני רץ כמו שלא רצתי בחיים. אני חייב להספיק. אבל אני לא מספיק. עצרתי. השמש שקעה. פאק. סוף העולם הגיע, והכל בגלל שלא הספקתי. לפתע השמיים נהיים שחורים, אבל לא שחור של לילה.. שחור של טוש שחור חזק. השחור מתקרב ומתקרב. הכוכבים נעלמים, אני לא רואה כלום. אני מרגיש רוח חזקה נושבת, אני שומע עצים נופלים.. אני מבין מה קורה. השמיים נופלים. בדיוק כמו מה שאמרו לי שיקרה אם אני לא אספיק. אני עומד. כמו אסיר שמחכה לגזר דינו. אבל הפעם זה לא רק הדין שלי. זה רגע הדין של כל העולם. אני לא יכול לתת לזה לקרות. סוף העולם הגיע, והכל בגלל שלא הספקתי. האמנם? אני רץ...