אני שונאת את עצמי
וזה לא חדש.. שמתי לב שבזמן שיש חופש יש לי הרבה יותר חרדות כי אני לרוב לא ליד אנשים, אני לבד מול המחשב ואז כשזה מגיע למצב שאני צריכה לעמוד מול אנשים אני מפחדת, ונכנסת לחרדה. אבל מה לעשות, אני מפחדת לצאת מהבית ואני לא רוצה להגיע למצבים כאלה... קודם דיברתי עם ידיד שלי פעם ראשונה בטלפון, אחרי הכרות באינטרנט.. הוא רוצה שנפגש יום ראשון ולדעתי אני עדיין לא מוכנה, ואני לא יכולה להגיד לו את זה. בטלפון הלך ממש רע, גמגמתי ובקושי דיברתי והוא שם לב לזה אבל אני לא יודעת אם זה מפריע לו... כל אימת שדיברתי איתו רציתי לסיים את השיחה ולמות, לא רציתי לראות אף אחד, ידעתי שהכל באשמתי ובאשמת החרדה. כשאני כותבת את זה, זה לא נשמע הכי גרוע, אבל זו ההרגשה הכי רעה שהרגשתי בחיים שלי. אני רוצה למות, אני לא רוצה לראות אף חד!! לא רוצה לצאת מהבית ולא רוצה לדבר עם אנשים. לא בטלפון ולא פנים מול פנים. אני רוצה ללכת לישון ולא לקום. ככה להיבלע בחלומות. אני שונאת את עצמי, כי אני יודעת שההרגשה הזאת תחזור. גם אם היא הולכת היא תחזור. זה אף פעם לא ייצא ממני ואף פעם לא ייצא. אני לא זוכרת פעם אחת בחיים שלי שלא הרגשתי את ההרגשה הכל כך רעה, הפחד הזה והסגרות הזאת. אני חיה את זה מאז שנולדתי. אני יכולה לבכות אבל זה לא יעזור. שום דבר לא יעזור. אני בבועה שלי ואני לא אצא ממנה, המפלצת הזאת בוהה בי בעיניים הגדולות שלה, מאיימת להמיתני עד הסוף. די, נשברתי, אני גוררת את עצמי יום אחר יום, וכל דבר שלא יגידו לי לא ישנה את ההרגשה. שום דבר! אני רוצה שזה יילך ממני לגמרי. לא רוצה אותו יותר. לא רוצה את החרדה הזאת!!!!!! נמאס לי להשבר. זה קורה לי המון. ונמאס. מתי זה ייגמר כבר מתיי?????? זה יושב בפינה שלו מחכה לזמן שיוכל לצוץ כדי להבהיל אותי. והוא בולע אותי. אני כאילו הוא. החרדה זה לא משו שבא אליי. החרדה זו אני! אני חרדה מהלכת. אני כבר לא מרגישה את עצמי.
וזה לא חדש.. שמתי לב שבזמן שיש חופש יש לי הרבה יותר חרדות כי אני לרוב לא ליד אנשים, אני לבד מול המחשב ואז כשזה מגיע למצב שאני צריכה לעמוד מול אנשים אני מפחדת, ונכנסת לחרדה. אבל מה לעשות, אני מפחדת לצאת מהבית ואני לא רוצה להגיע למצבים כאלה... קודם דיברתי עם ידיד שלי פעם ראשונה בטלפון, אחרי הכרות באינטרנט.. הוא רוצה שנפגש יום ראשון ולדעתי אני עדיין לא מוכנה, ואני לא יכולה להגיד לו את זה. בטלפון הלך ממש רע, גמגמתי ובקושי דיברתי והוא שם לב לזה אבל אני לא יודעת אם זה מפריע לו... כל אימת שדיברתי איתו רציתי לסיים את השיחה ולמות, לא רציתי לראות אף אחד, ידעתי שהכל באשמתי ובאשמת החרדה. כשאני כותבת את זה, זה לא נשמע הכי גרוע, אבל זו ההרגשה הכי רעה שהרגשתי בחיים שלי. אני רוצה למות, אני לא רוצה לראות אף חד!! לא רוצה לצאת מהבית ולא רוצה לדבר עם אנשים. לא בטלפון ולא פנים מול פנים. אני רוצה ללכת לישון ולא לקום. ככה להיבלע בחלומות. אני שונאת את עצמי, כי אני יודעת שההרגשה הזאת תחזור. גם אם היא הולכת היא תחזור. זה אף פעם לא ייצא ממני ואף פעם לא ייצא. אני לא זוכרת פעם אחת בחיים שלי שלא הרגשתי את ההרגשה הכל כך רעה, הפחד הזה והסגרות הזאת. אני חיה את זה מאז שנולדתי. אני יכולה לבכות אבל זה לא יעזור. שום דבר לא יעזור. אני בבועה שלי ואני לא אצא ממנה, המפלצת הזאת בוהה בי בעיניים הגדולות שלה, מאיימת להמיתני עד הסוף. די, נשברתי, אני גוררת את עצמי יום אחר יום, וכל דבר שלא יגידו לי לא ישנה את ההרגשה. שום דבר! אני רוצה שזה יילך ממני לגמרי. לא רוצה אותו יותר. לא רוצה את החרדה הזאת!!!!!! נמאס לי להשבר. זה קורה לי המון. ונמאס. מתי זה ייגמר כבר מתיי?????? זה יושב בפינה שלו מחכה לזמן שיוכל לצוץ כדי להבהיל אותי. והוא בולע אותי. אני כאילו הוא. החרדה זה לא משו שבא אליי. החרדה זו אני! אני חרדה מהלכת. אני כבר לא מרגישה את עצמי.