אח, פוס פוס. סוגיה פילוסופית מן המפורסמות.
כן, בהכרח קיים קשר בין ריקנות לבין הצורך למלא אותה בחפצים. (חומר)
ניתן לסקור כאן את טובי הפילוסופים המוצאים את ההקשר המיידי, ואפשר
לומר את ההבדלים המינורים בגישתם.
אני בוחרת בהיידגר, (למרות אהבתי לסארטר שכמעט רואה זאת עין בעין כמו היידגר)
ואם לתמצת את טיעונו המרכזי:
בהעדר יכולתנו העצומה להכיל את הריקנות (האין) העצומה של חיינו, אנו נמלטים
ונטמעים בחמימות של (היש) חפצים שונים שאנו צורכים ואוספים במהלך חיינו.
היות שתרבות הצריכה (לפחות זו בארץ) מושפעת ומנותבת לחלוטין על ידי הקפיטליזם
הפיתוי לנסות למלא את אותו (ריק) גדול יותר. השפע והפמפום מצד תאגידים שונים
בהכרח גורם לשינוי תודעת צריכה.
כבר איננו צורכים מוצרים בסיסיים לקיום, כמו מזון, או גג לראשנו (בית).
כמו גם שטיפת המח האגרסיבית הזו יוצרת בהכרח אשליה של מילוי (הריק) על ידי
צורך להזדהות עם מותגים שהם סמלי סטטוס לכל דבר.
מעין הענקת תחושה של שייכות, של מעמד כוזב.
האם זה הופך את אותם צרכנים "לא נבונים" לבהמיים?
האבסה הזו אינה פוסחת על איש מאיתנו, למעשה. בהמי פחות, או בהמי יותר.
ויש כאן עוד אספקט, נהנתנות. יש היכולים לאפשר לעצמם לקיים חיי נהנתנות
ויש שאינם יכולים, אך מתפתים להאבסה ומקיימים חיים שלא בהתאם ליכולתם
הכלכלית, מה שמבטיח קריסה כלכלית עתידית. (דוגמאות למכביר)
- ראבאק דפקתי פמפלט -
