אני תקועה

[פלפל אנגלי]

אני תקועה

יש עבודה שהכנתי למרצה שלי במסגרת "מחקר עצמאי" במהלך הסמסטר האחרון. היא רוצה שאהפוך אותה למאמר, והיא מוכנה להיות מחברת שניה (מה שאומר שלמרות שמתדולוגית העבודה הזו לא מי יודע מה, בגלל המון מגבלות, המאמר יתקבל לפרסום - כי היא מאד ידועה בתחומה). עכשיו צריך לעבד את העבודה למאמר, ואין לי. פשוט אין לי כח. אני לא מצליחה להביא את עצמי לשבת ולכתוב אותה. נכון שיש לי המון תירוצים - בחינת בית בסטטיסטיקה, עבודה לקראת המחקר שמתחיל לתפוס תאוצה, ילדים בחופש, תחושה של קיץ. אבל אני מרגישה שזו איזו "משימת מבחן" שלה כלפי, כדי לאמוד את היכולות שלי, ובכל זאת - לא מצליחה להתניע. עצות? רעיונות?

 

[bubiky]

תנסי לדמין לעצמך

איך תרגישי אחרי שהמאמר יתפרסם , והיא תהיה מרוצה ממך. בד"כ זה מה שאני עושה ולפעמים זה נותן לי את הדרייב להתחיל לעבוד על מאמר, אני פשוט מדמינת לעצמי את תחושת הגאווה שתהיה לי בסופו של התהליך. שימי בצד את מה שאת יכולה ותנסי להתחיל, אני מאד מבינה את ה"אין לי כח" וגם אני מתקשה להאיץ דוקא לפני שהילדים יוצאים לחופש.

 

[פלפל אנגלי]

אצלנו הם כבר בחופש ../images/Emo3.gif....

ותחושת הקיץ קשה מאד לעבודה. בינתיים, החלטתי לגמור קודם את בחינת הבית שיושבת לי על הראש, ואת השבוע הבא להתחיל בשולחן נקי ישר לעבודה על המאמר. אם אני מגיעה לקטר כאן - תנזפו בי ותשלחו אותי חזרה לעבודה.

 

[אבן ניר ומספרים]

מה שאת מתארת נשמע די מדהים

ההתלהבות מהעבודה והמלצה להפוך את המאמר הרצון לפרסם איתך ומאמרים כל כך עוזרים להכל - מלגות, עבודות, הכרה שמבחינת סולם החשיבויות האקדמי - הם פחות או יותר בראש הרשימה - מעל למבחן הבית ומעל אפילו למחקר הכללי כרגע אני הייתי משקיעה בזה במלוא המאמץ, בעוד הברזל חם לגבי השאלה איך מגייסים אנרגיה - טוב פה אני קצת גם תקועה...אבל יש לך ממני את מלוא האמפטיה!

 

[פלפל אנגלי]

תודה על האמפטיה, זה המון ../images/Emo13.gif

ואני דווקא לא מרגישה שזה כל כך מדהים - כל תקופת העבודה על הפייפר הזה, שאולי פעם יהפוך למאמר, היתה לי תחושה שהמנחה לא מבסוטה. הנושא היה בעייתי, המתודולוגיה בעייתית, ולא הרגשתי שהיא מנחה אותי באמת, אלא יותר "זורקת אותי למים" ואח"כ עושה פרצוף חמצמץ על התוצאות. דווקא במפגש האחרון שלנו היא היתה די מבסוטה, והציעה את מה שהציעה. אגב, עניין הפרסומים כאן הוא כל כך מקובל וחלק מהשגרה, שלאורך כל השנה כיוונו אותנו לעשות דברים שיביאו לפרסום. נדמה לי שזה אחד הדברים השונים בין האקדמיה בארץ ובארה"ב.

 

[ניצת הגפן]

זה אכן ההבדל המשמעותי, ובכל זאת

זה כיף לשמוע מחדש בכל פעם שרוצים שתפרסמי, לא? אני מאוד איתך בגישה של "לנקות את השולחן" ואז להתחיל. כך גם אני נוהגת. הרבה יותר קל להתרכז במשהו אחד ולא - לעשות משהו אחד ולחשוב על אחר. אז... ביום ראושן את מתחילה בעבודה. חושבת על - כמה זה נפלא שאת יושבת רק על זה, ואין לך טרדות אחרות קונה לילדים קופסאות של מלאכת יד, סריגה, צביעה וכל דבר אחר שיוודא שיש להם תעסוקה, שלא קשורה אלייך, ו... מתחילה לעבודברצף, ולא מפסיקה עד שהכל גמור. אני בטוחה שלא ייקח יותר מיום. מקסימום יומיים. והמאמר - יהיה מוכן, ולך .. ייהה חיוך גדול על הפנים. ואל תדאגי - לנזוף אנחנו יודעים כאן היטב (לא רק לתמוך...

) ולכן.. אם תופיעי פה בימים הקרובים - מייד תינזפי בחזרה לשולחן המאמר. בהצלחה רבה.

 

[פלפל אנגלי]

תתני לי שבוע של עבודה?

אני באמת לא חושבת שזה יגמר ביום-יומיים. יש המון עבודה לשנות, עשבים שוטים לשרש, תוספות להכניס, מתודולוגיה להצדיק. אם זה יגמר בשבוע עבודה, אהיה מאושרת. ביום שני הילדים מתחילים קייטנה חדשה, ואני נשאבת....

 

[ניצת הגפן]

נותנת לך שבוע! ../images/Emo140.gif

רק תגידי כמה, ואני אתן. העיקר - אל תיבהלי, אל תתייאיש, ואל תילחצי!

 

[MissScotland2004]

שאלה בכיוון קצת אחר

הזכרת שהמאמר יתקבל לפרסום כי היא בעלת שם - ברוב הכנסים החשובים בתחום שלי (מדעי המחשב) המאמרים מוגשים בעילום שם על מנת למנוע דברים כאלו. זה לא אותו הדבר אצלכם? או שמדובר במאמר לז'ורנל ואז זה אחרת...? בכל מקר, בנוגע למה ששאלת, מה עושים? מחליטים החלטה. זה החלק הכי חשוב. ברגע שתגידי לה שאת הולכת על זה כבר לא ישארו לך אופציות אלא להכנס בזה וזהו. מה שכן, אולי תוכלי להגיע איתה להסכמה שהיא תהיה שותפה פעילה בכתיבה ולא רק תעביר הגהה בסוף.

 

[פלפל אנגלי]

דיברנו על מאמר לכתב עת

אבל בשני המקרים - השיפוט של ה-reviewers אמור להיות אנונימי וחסר פניות. אלא שלפני שמגיעים אליהם עוברים דרך העורך שמחליט אם בכלל להעביר לשיפוט או לזרוק מכל המדרגות. ואם זה במקרה כתב עת שהיא היתה אחת מהמייסדות שלו ובין חברי המערכת הראשונים, השם שלה על המאמר לא יכול להזיק.... לגבי הכתיבה - זו בעיה. היא בעמדה כזו שהיא כמעט לא כותבת פעילה עכשיו (דיקאנית, ראש המחלקה). היא בהחלט מצפה שאני עשה את מירב העבודה, והיא תעזור בעריכה ובכיוונון הסופיים. ואין לי בעיה עקרונית עם זה, אלא שאני לא מתה על הנושא (בהתחלה הוא דווקא נשמע "סקסי" למדי, אבל בגלל בעיות מתודולוגיות קשות קשה לי להיות מרוצה ממה שנעשה) ואני לא מצליחה להכניס את עצמי "לשוונג" של עבודה. מרגע שאצליח לעבור את המחסום הראשוני, ההמשך כבר יזרום. אבל אף פעם לא הייתי טובה בריצת משוכות

 

[tulkin]

צרות של עשירים

הן לפעמים צרות בכלל לא פשוטות. אבל צריך לזכור שהן עדיין של עשירים. מהסיפורים שלך עושה רושם שאת סופר מצליחה ובגדול. שלחת מאמר אחד כבר לא מזמן, נכון? ועכשיו עוד פונים אליך בשביל עוד אחד... מה יכול להיות יותר טוב מזה? אה נכון... שיהיה לך גם זמן לעשות ולהספיק את הכל בלי לחץ... לי ברגעים כאלה דווקא הכי עוזר חופש. לפעמים אפילו של כמה שעות. ורצוי בטבע. תצאי יום אחד, כאילו לעבודה רגילה באוניברסיטה, או תארגני לך יום כזה שאפשר להיעלם בו לכמה שעות. כנסי לאותו, סעי לסטייט פארק הקרוב, אולי עם ספר קריאה (לא עבודה!!! בשום פנים ואופן). תשבי על שפת איזה נחל. תקראי שעה שעתיים, תלכי עוד שעה. תחזרי הביתה. אני חותם לך שלמחרת לפחות תצליחי להתניע אבל תזכרי... את רוצה שיהיו לך צרות כאלה מעכשיו ועד סוף הדוקטורט וגם אחריו. אז שנסי מותניים וחפשי את הצרה הבאה מהסוג הזה

 

[22ק ו ס ם]

אף אחד לא אומר שאת צריכה לעבוד עליו עכשיו

את בהחלט יכולה לומר לה כן, ולחזור אליה עוד חודש או חדשיים. לא כל דבר שאנחנו מתחייבים חייב להיעשות כאן ועכשיו ולגרום ללחץ מטורף. חוץ מזה, שיש לך יתרון גדול בזה שיש לך כבר עבודה מוכנה שאת יכולה לראות בה כטיוטא ראשונה. ככה שאת לא צריכה לכתוב מההתחלה וזה כבר מעודד.