black_magic
New member
אני....
אני מרגישה חרא עם עצמי.. לא יודעת.. אני כל הזמן מסתובבת עם רגשת ריקנות.. שומדבר לא מצליח לי בתחום החברתי.. החברים שחשבתי שהם חברים הם לא חברים קשה לי להתחבר עם חדשים.. ואפילו הגעתי עד ללהכיר אנשים דרך האינטרנט, וגם מזה שומדבר לא יוצא.. ומשום מה יש לי תחושה שהכול נעוץ בעובדה שאני לקוית שמיעה.. אני תמיד מדמיינת לעצמי איך היו החיים שלי אם לא הייתי חולה בדלקת קרום המוח שבעקבותיה איבדתי את השמיעה.. בדמיון שלי אני רואה נערה שמחה, מוקפת חברים שהכול הולך לה מפני שאין לה בעיה לשמוע אחרים ואין לה בעיה לדבר בחופשיות (יש לי ליקוי קל בדיבור, וזה מפריע להתקשרות עם אחרים).. ואני לא יודעת מה לעשות עם עצמי, הגעתי כבר למצבים שחשבתי לשים קץ לחיי אבל משום מה תמיד היה משו שעצר אותי בסוף, המחשבה על המשפחה שאני אוהבת, על החברים (למרות הבעיות איתם), על העתיד שאולי יהיה יותר טוב.. אבל.. אני נואשתתתתתתתתת, אוי, התחלתי לבכות..
אני מרגישה חרא עם עצמי.. לא יודעת.. אני כל הזמן מסתובבת עם רגשת ריקנות.. שומדבר לא מצליח לי בתחום החברתי.. החברים שחשבתי שהם חברים הם לא חברים קשה לי להתחבר עם חדשים.. ואפילו הגעתי עד ללהכיר אנשים דרך האינטרנט, וגם מזה שומדבר לא יוצא.. ומשום מה יש לי תחושה שהכול נעוץ בעובדה שאני לקוית שמיעה.. אני תמיד מדמיינת לעצמי איך היו החיים שלי אם לא הייתי חולה בדלקת קרום המוח שבעקבותיה איבדתי את השמיעה.. בדמיון שלי אני רואה נערה שמחה, מוקפת חברים שהכול הולך לה מפני שאין לה בעיה לשמוע אחרים ואין לה בעיה לדבר בחופשיות (יש לי ליקוי קל בדיבור, וזה מפריע להתקשרות עם אחרים).. ואני לא יודעת מה לעשות עם עצמי, הגעתי כבר למצבים שחשבתי לשים קץ לחיי אבל משום מה תמיד היה משו שעצר אותי בסוף, המחשבה על המשפחה שאני אוהבת, על החברים (למרות הבעיות איתם), על העתיד שאולי יהיה יותר טוב.. אבל.. אני נואשתתתתתתתתת, אוי, התחלתי לבכות..