אני...
או קיי, אז ככה. הסיפור הוא שליכאורה אני, החיים שלי נראים נהדרים. אני נראית ממש טוב, אני סוטדנטית, בגיל 18. יש לי עבודה שאני ממש אוהבת, המון חברים, המון מחזרים, קשר מדהים עם אמא שלי ובכל זאת משהו ממש ממש דפוק אצלי. אני ממש רוצה אהבה, קשר רציני, מישהו שיהיה רק איתי ואני אהיה רק איתו. אני לא מסוגלת. אני לא בוגדת, כל בחור שאני יוצאת איתו יודע כל דבר שאני עושה, גם על כל הבחורים האחרים מלבדו. זה לא עניין הגיל, היה לי חבר כמעט שלוש שנים, וזה לא שלא מצאתי עעדיין את הגבר הנכון כי יצאתי עם המון, והיו המון שבאמת רציתי. יש לי ממש בעיה, קשה לי נורא לראות בגבר חייה שחושבת, ולכן נורא קשה לי להתייחס אליהם ברצינות. מעבר לזה, ואלי דווקא בגלל זה, הם סתם שעשוע בשבילי, נורא קשה לי המחשבה של ביזבוז הזמן שלי רק על אחד. מה לעשות, האם לנצח אשאר עם המון בחורים אבל בעצם לבד? ובלבד שמשהו רציני ומחייב זה משהו שאני ממש רוצה כרגע.
או קיי, אז ככה. הסיפור הוא שליכאורה אני, החיים שלי נראים נהדרים. אני נראית ממש טוב, אני סוטדנטית, בגיל 18. יש לי עבודה שאני ממש אוהבת, המון חברים, המון מחזרים, קשר מדהים עם אמא שלי ובכל זאת משהו ממש ממש דפוק אצלי. אני ממש רוצה אהבה, קשר רציני, מישהו שיהיה רק איתי ואני אהיה רק איתו. אני לא מסוגלת. אני לא בוגדת, כל בחור שאני יוצאת איתו יודע כל דבר שאני עושה, גם על כל הבחורים האחרים מלבדו. זה לא עניין הגיל, היה לי חבר כמעט שלוש שנים, וזה לא שלא מצאתי עעדיין את הגבר הנכון כי יצאתי עם המון, והיו המון שבאמת רציתי. יש לי ממש בעיה, קשה לי נורא לראות בגבר חייה שחושבת, ולכן נורא קשה לי להתייחס אליהם ברצינות. מעבר לזה, ואלי דווקא בגלל זה, הם סתם שעשוע בשבילי, נורא קשה לי המחשבה של ביזבוז הזמן שלי רק על אחד. מה לעשות, האם לנצח אשאר עם המון בחורים אבל בעצם לבד? ובלבד שמשהו רציני ומחייב זה משהו שאני ממש רוצה כרגע.