אני...
כשקראתי היום לראשונה הודעות פה בפורום שמתי
שכל מי שכותב פה אלו אמהות או אבות שכולים. אני בכלל לא יודעת אם מקומי הוא פה... אבל בכל זאת לקרוא את המכתבים והדברים שמובאים פה גורמים לי לחשוב... 9.11.98 תאריך אחד שאומר הרבה מאוד למשפחה שלנו...ולמי שהכיר את מיכל ז"ל... אותו תאריך בו מישהו החליט לקחת את חייה של מיכל ז"ל... מיכל ז"ל היתה בת דודה שלי... (אני כותבת את המילים האלה ופתאום שמה לב שאני לא רושמת ז"ל בכלל...כי עד עכשיו זה לא נתפס...מיכל ז"ל??? זה לא הולך ביחד...) היא עמדה לסיים קורס קצינות בהצטיינות ממש שבוע אחרי הרצח... מחבל רצח אותה בדיקות סכין בבקעת הירדן, ממש לי המושב שלה. כל כך קשה לי לכתוב את המילים האלה...נכון שעברו כמעט שלוש שנים...ונכון שאני רק היתי הבת דודה שלה...אבל לכתוב את הכל בזמן עבר..."הייתה אמורה"...זה עדיין קשה לי. באותו יום שישי נורא, בבוקר חברה שלי התקשרה אלי ושאלה אותי אם אני רוצה לרדת איתה לקניון ואני אמרתי לה שאין לי ממש כוח את האמת היא שכבר כשהיא התקשרה אלי אז הרגשתי הרגשה ממש מוזרה לא מוסברת כזאת...כאילו משהו קרה ובגלל זה לא הלכתי איתה לקניון... בצהריים ההורים שלי חזרו הביתה...מה שהיה לי מוזר מלכתחילה בגלל שאמא שלי היתה אמורה לעבוד אותו יום שישי עד הערב... הבנתי שמשהו קרה... אני יכולה לתאר לכם איך הבית נראה בידיוק באותה שניה שהם חזרו הביתה...איך הצלחות אוכל היו מפוזרות על הרצפה בסלון...איך הבית היה מבולגם כרגיל...וכשראיתי את הפרצוף של אמא כשהיא נכנסה הביתה היתי בטוחה שאני הולכת לחטוף עונש על כל הבלגןכי אני האחות הבכורה ...ובצורה נורא מוזרה זה לא קרה. אני ואחותי (בת ה15 כיום) היינו בחדר...וההורים שלי נכנסו לחדר ואמרו שאנחנו צריכים לדבר...היה ברור לי שמשהו קרה וגם הפרצוף של אמא שלי וההבעה שלה...אני לא אשכח את זה בחיים... הם התיישבו ואמרו לנו: "משהו קרה...דקרו את מיכל!" כמובן שאני ואחותי היינו בשוק... יש לי עוד אח (כיום בן 11) ואחות (כיום בת 5) שלהם עדיין לא סיפרו כלום... ההורים שלי השאירו אותנו ככה תוהות מה קרה...איך זה קרה...באיזה מצב מכיל נמצאת...באיזה בית חולים היא...איפה זה קרה... בעוד שבאותו זמן כבר מיכל לא היתה בחיים. היא נרצחה במקום...וניסו לעשות החייאה במקום...אבל זה לא עזר...היא אפילו לבית חולים לא הספיקה להגיע... אחרי כמה דקות ההורים שלנו שוב נכנסנו לחדר... חשבנו...אולי הם עכשיו יתנו לנו סופסוף תשובות לאינספור שאלות שהיו לנו... אבל עכשיו כשהם נכנסנו לחדר זה היה עם בקבוק מים גדול...דבר שהיה עוד יותר מוזר... ואז בישרו לנו את הבשורה הנוראה: "מיכל נרצחה!!!" לקח לי 2 דקות להתאפס על עצמי...ואני לא אגיד לקלוט...כי עד היום זה לא נקלט...אבל לקח לי 2 דקות להתאפס...להבין שאני כרגע לא חולמת, וזה אמיתי...אחרי ה2 דקות האלה פרצתי בבכי נוראי... בכי שבמובן מסוים אני יכולה להגיד שעד היום לא הסתיים... ואז כבר סיפרו לנו את כל הפרטים...ואז גם הבנתי שבעצם אמרו לנו קודם שהיא נדקרה ורק אחר כך שהיא נרצחה כדי לתת לנו את הבשורה הקשה בשלבים... בשבעה לא היה לי זמן ליגון האישי שלי...לא היה לי זמן לשבת בצד ולחשוב...להרהר...לבכות.... בשבעה היתי עסוקה כל הזמן בהלעסיק את עצמי...עזרתי המון... כל כיתה י´ (היתי בכיתה י´ כשזה קרה) הדחקתי...לא האמנתי...העדפתי לא לחשוב על זה... בכיתה יא´ באמצע השנה קרתה ה"הפנמה" ההבנה...סוף סוף הכרתי במציאות...וזה היה מאוחר מידי...אחרי תקופה של יותר משנה של הדחקה...באמצע כיתה יא´ בין כל הלחץ של הבגרויות ובית הספר פתאום להבין דבר כזה....זה הוביל אותי להדרדרות בלימודים... הבזרתי...על ימין ועל שמאל... לא רציתי לקום מהמיטה בבוקר... לא רציתי לדבר עם חברות... לא רציתי כלום! רק לשבת בבית ולטבוע בעצב... למזלי חברות שלי הוציאו אותי מיזה אחרי כמה זמן והתחלתי ללכת ליועצת...אם אני מסתכלת על כל זה עכשיו אחורה אני יכולה להגיד שהיועצת ממש לא עזרה לי...היתי מנסה להסביר לה מה אני מרגישה...אבל איך היא יכולה להבין אותי אם היא לא נגעה בשכול?! זה לא עזר לי בגרוש. היתי מתחילה לכתוב לעצמי מכתבים שמתארים מה עובר עלי ומה אני מרגישה... וזה באמת עוזר לי. אומרים שעם הזמן הכאב פוחת...אבל זה לא נכון! עם הזמן הכאב גדל! עם הזמן הגעגוע גדל! המשפט "רק הזמן ירפא..." ממש לא נכון לגבי! אז רק רציתי להגיד שאני עדיין בוכה בלילות בכרית... ושעדיין ממש כואב לי... ונכון שאני בסך הכל בת דודה שלה...אבל זה עדיין ממש אוכת אותך מבפנים! ממני שעדיין כואבת מאוד , טל.
כשקראתי היום לראשונה הודעות פה בפורום שמתי
