אני
יושבת בקהות חושים מוחלטת, כבר לא מבדילה בין מציאות להרגל, מי צודק או מה נכון. העולם הזה פתאום נראה לי כרכבת הפתעות לצעצועים אלימים, חדרי הפך לעולם כולו, לעונה כל הצרכים ואני מתמקמת ושוקעת לקליטתו. מנסה ללקט את המילים המעטות שנשארו ולהישען עוד קצת על הגבולות, אולי עוד אצליח לפרוץ אותם, ואם לא אז לפחות שיהיה לי איזה נוף להשקיף ולערוג אליו. מבצעת תנועות מכניות כמו להביא את הסיגריה לפה וממנו למאפרה, או רעידות בלתי רצוניות ועצמות שמתחכחות למנטוזו. משום מה מרגישה כמו רוח רפאים, והפעם זה לא בגלל הלבן שאני לובשת, מרגישה כמו כלום במובן של אין, מרחפת אל מול פני אנשים שלא מבחינים בהווה כלאי. ואני לא מרגישה משקל, לא מרגישה שתופסת מקום. אני לא באופוריה, אלא במציאות הזויה, בוהה מבטון העבר אל חלל העתיד. הלוואי ויכולתי לראות דברים כפשוטם ולהפסיק לרגע עם היצירתיות המעווותת הזאת.. כבר לא יודעת איך ליישר את הפיתולים האלה, שאני מהלכת בהם, ומתחבטת כל פעם בצידי העיקולים, פצועה, חבולה ומדממת, רטובה מדמעות משוועת לעזרה, אולי יש עוד איזו תקווה שמחכה לי בסמטה.
יושבת בקהות חושים מוחלטת, כבר לא מבדילה בין מציאות להרגל, מי צודק או מה נכון. העולם הזה פתאום נראה לי כרכבת הפתעות לצעצועים אלימים, חדרי הפך לעולם כולו, לעונה כל הצרכים ואני מתמקמת ושוקעת לקליטתו. מנסה ללקט את המילים המעטות שנשארו ולהישען עוד קצת על הגבולות, אולי עוד אצליח לפרוץ אותם, ואם לא אז לפחות שיהיה לי איזה נוף להשקיף ולערוג אליו. מבצעת תנועות מכניות כמו להביא את הסיגריה לפה וממנו למאפרה, או רעידות בלתי רצוניות ועצמות שמתחכחות למנטוזו. משום מה מרגישה כמו רוח רפאים, והפעם זה לא בגלל הלבן שאני לובשת, מרגישה כמו כלום במובן של אין, מרחפת אל מול פני אנשים שלא מבחינים בהווה כלאי. ואני לא מרגישה משקל, לא מרגישה שתופסת מקום. אני לא באופוריה, אלא במציאות הזויה, בוהה מבטון העבר אל חלל העתיד. הלוואי ויכולתי לראות דברים כפשוטם ולהפסיק לרגע עם היצירתיות המעווותת הזאת.. כבר לא יודעת איך ליישר את הפיתולים האלה, שאני מהלכת בהם, ומתחבטת כל פעם בצידי העיקולים, פצועה, חבולה ומדממת, רטובה מדמעות משוועת לעזרה, אולי יש עוד איזו תקווה שמחכה לי בסמטה.
