אנשים אמיצים
אני חייב להודות שאתם יותר אמיצים ממני - אומנם כולכם שומרים על אנונימיות בבלוגים שלכם, אבל אתם מפרסמים אותם בפורומים ישראליים, היכן שכולם (כולל הדודה, והילד השכן המעצבן מהזמן שהייתם ביסודי) יכולים לקרוא ו(אולי) לזהות אותכם. לי יש בלוג באנגלית כבר שלוש שנים, ומבקרים בו יחסית מעט אנשים (בעיקר מדרום מזרח אסיה, משום מה) כי אני ממש לא מפרסם אותו (לא, אני לא עומד לתת קישור לשם), וכל פעם שנכנס מישהו מישראל אני מקבל התקף לב. וזה מוצדק. אני סטודנט, ולזוועתי הרבה גיליתי שלבלוג שלי נכנס אחד המרצים (לשעבר) שלי, ואפילו השאיר הודעה בספר המבקרים שהוא זיהה שזה אני. למזלי הוא אמר שהוא נהנה מהביקור. אם מישהו שאני מכיר (טוב, חוץ ממי שכבר היה שם) יכנס לשם, אני פשוט אמות (אחרי שלוש שנים מצטבר שם חומר לא קל לעיכול - זה יותר יומן מאשר בלוג רגיל). אני לא יודע למה אני שם שם חומרים כל כך "מפלילים" - זוהי הרגשה ש-"אם אני לא יכול לשים שם מה שבא לי ולהיפרק, אז בשביל מה אני עושה את זה?". אני לא יודע למה אני משתף אתכם בזה. אולי כי אני מקווה שיש לכם איזו עצה לתת לי.
אני חייב להודות שאתם יותר אמיצים ממני - אומנם כולכם שומרים על אנונימיות בבלוגים שלכם, אבל אתם מפרסמים אותם בפורומים ישראליים, היכן שכולם (כולל הדודה, והילד השכן המעצבן מהזמן שהייתם ביסודי) יכולים לקרוא ו(אולי) לזהות אותכם. לי יש בלוג באנגלית כבר שלוש שנים, ומבקרים בו יחסית מעט אנשים (בעיקר מדרום מזרח אסיה, משום מה) כי אני ממש לא מפרסם אותו (לא, אני לא עומד לתת קישור לשם), וכל פעם שנכנס מישהו מישראל אני מקבל התקף לב. וזה מוצדק. אני סטודנט, ולזוועתי הרבה גיליתי שלבלוג שלי נכנס אחד המרצים (לשעבר) שלי, ואפילו השאיר הודעה בספר המבקרים שהוא זיהה שזה אני. למזלי הוא אמר שהוא נהנה מהביקור. אם מישהו שאני מכיר (טוב, חוץ ממי שכבר היה שם) יכנס לשם, אני פשוט אמות (אחרי שלוש שנים מצטבר שם חומר לא קל לעיכול - זה יותר יומן מאשר בלוג רגיל). אני לא יודע למה אני שם שם חומרים כל כך "מפלילים" - זוהי הרגשה ש-"אם אני לא יכול לשים שם מה שבא לי ולהיפרק, אז בשביל מה אני עושה את זה?". אני לא יודע למה אני משתף אתכם בזה. אולי כי אני מקווה שיש לכם איזו עצה לתת לי.
