אם כבר מדברים על כתיבה...
לרגל השיעמום של תשעה באב, ולהנאתכם, הנה סיפור קצר שפירסמתי ב"גלובס" ביום עצמאות האחרון. מוכרים מאת רמי ירושלמי כבר משלביה המוקדמים של ספירת הקולות, נראה יתרון ברור למצדדים בהסכם. המגמה שהסתמנה, יש לומר, לא הפתיעה איש. מדגם הטלוויזיה של חנוך סמית בערוץ הראשון, הצביע על כך עוד קודם (ואף נרשמה בו סטייה משמעותית כלפי מטה, ביחס לרוב המוחלט שהצביע בעד), מיד עם סגירת הקלפיות המדגמיות. אך לא היה צריך להיות סטטיסטיקאי כדי להעריך את תוצאות המשאל. ההצבעה הייתה, למעשה, אקט פורמלי בלבד, מעין אישור פומבי לחוזה שכבר סוכם ונחתם זמן רב קודם לכן. שמעון שי מרחוב ארלזורוב 167 א בבת ים התרווח בכורסתו החביבה מול מסך הטלוויזיה 34 אינץ' בסלון ביתו, והביט בחצי עין בחנוך סמית שהתפתל כמו תמיד (אך לא יותר, תודה לא.) מול יבין המטיל ספק בדיוק המדגם שלו. כמו תמיד העלה יבין אל האוויר גם את הגברת מינה צמח, אך שלא כתמיד נאלץ להורידה מהשידור בחטף כשהחלה להזיל דמעות שכלל לא הלמו את המעמד. בפסקי הזמן שבין דיווח לדיווח, שודרו קטעים מוכרים ואהובים של הגשש החוור, לשמחתו של שמעון. יבין ניצל את ההפסקה כדי לצווח על המפיקה בפועל, שהעלתה לשידור "אווזה רגשנית שאינה מסוגלת להשתלט על עצמה". אך ההצגה הייתה חייבת להמשך, ובדיווח הבא כבר היה יבין חייכני וממלכתי כתמיד. לקראת חצות, ראיין את מפקד משטרת התנועה שסיפר על עומס תנועה הולך וגדל באזור מוקדי הבילוי. זמן מה אחר כך, כשתוצאות משאל העם אושרו סופית, הכריז כי ניתן לחלוץ את הפקקים מעל בקבוקי השמפניה ולפתוח במסיבות שתוכננו לרגע זה. מבעד לחלון הפתוח נשמעו קולות חוגגים שעלו מן הרחוב שלמטה, צעקות חדווה של בני תשחורת מתגודדים, פצפוצי פטישי הפלסטיק צפירות קצובות מן המכוניות התקועות בפקקים, נתנו תחושה של ערב יום העצמאות מעורב בזכייה של מכבי באליפות אירופה בכדורסל. גם שמעון, כמו כל השאר, היה מוזמן למסיבה גדולה, ובהחלט התכוון להגיע אליה, כשיצליח להינתק מכורסתו החביבה, להתקלח, להתקלח, וללבוש את הבגדים החדשים שקנה לכבודה. הוא חש בעייפות המשתלטת על איבריו. קשה היה לו להינתק מהמרקע, כאילו אם ינתק ממנו יתנתק גם עד עולם מן הישראליות, ויעבור למצב חדש, שבו יהיה אזרח של מדינה אחרת. מנהלי חברת , צ'יינה אינווסטמנט" מהונג קונג ("הדודים המלוכסנים" כפי שכבר נתכנו בסלנג המקומי) נותרו במזרח עד לסיום ההצבעה, כדי לא לפגוע בטעם הטוב. אך המטוס הירוק של "קתאי פסיפיק", כבר חימם את מנועיו והתכונן לקחתם לג'נבה שבשוויץ, שם יתקיים טכס החתימה על חוזי המכירה של מדינת ישראל לחברת ההשקעות הסינית. משאל העם, שתוצאותיו הוצגו בגרפים מרצדים על מסך הטלויזיה, לא השאיר מקום לספק – הרוב המוחלט הצביע "כן" למכור, לפרק את המדינה, לוותר על האזרחות הישראלית ולהעביר את הבעלות על הארץ לידי "צ'יינה אינווסטמט" אבל בסך הכול לא היה לשמעון שי מה להתלונן. קבצנים אינם יכולים להיות בררניים, מה גם שמציעים להם להפוך בין לילה לבעלי הון. זו הייתה, למעשה, הנקודה שהכריעה את הכף. "צ'יינה אינווסטמט" קנתה את מדינת ישראל ללא התושבים. כספי הרכישה חולקו לאזרחים על פי טבלאות מוסכמות, ולאחר שתמו הערכות צוותי השמאים הבין-לאומיים שנשכרו לצורך זה. כך נותר בידי כל אזרח סכום נאה שפטר אותו מדאגות כלכליות עד סוף ימיו. בין לילה הפכו משפחות מרובות ילדים, מאלה שכונו פעם "משפחות מצוקה" למעצמות כלכליות שברשותן מיליוני דולרים. לשמעון, אשתו, ושני ילדיו המתינו כבר בבנק שוויצרי למעלה משלושה מיליון דולר, דרכונים אוסטרליים חדשים, והמון יועצי השקעות ומנהלי בנקים מכובדים, שניסו לשדלם להשתמש בשירותי הבנק שלהם. לאדם שמשך כל חייו היה שכיר קשה-יום, שתמיד התגנב לסניף הבנק שלו בשקט, בתקווה שסגן מנהל הבנק לא יקלוט אותו, המצב החדש הזה היה מדהים: מדהים ונפלא. חסר סדר "אוברדראפט" חסל סדר משכורת חודשית עלובה, חסל סדר בעיות כלכליות. פתאום הכסף אינו מהווה בעיה יותר. יש לו כמה שהוא רוצה. מחשבה זו הצליחה, סוף סוף, לנתקו ממרקע הטלויזיה ולהביאו עד חדר האמבטיה. כשהביט בעצמו במראה הגדולה שניצבה שם, קלט ששמעון שי, מרחוב ארלוזורוב 167 א' בבת ים (לשעבר) מחייך חיוך רחב רחב. כל הזכויות שמורות למחבר.
תהנו תגובות / נאצות יתקבלו בברכה כל עוד הן כנות http://stage.co.il/Authors/MarcoPoloAsheni