אנשים טובים באמצע הדרך...
כבר נכתב בפורום על כל החברים הנוטשים, גם חברים של החולה וגם אלו של שאר בני המשפחה וכאה הלב שזה גורם! אבל מה לגבי כל אותם האנשים "הטובים" באמצע הדרך: ברחוב, בקניות, או בתור במרפאה? לפעמים זה פשוט בלתי נסבל וגורם לך להסתובב כל היום עם עצב, כאילו שחסרים סיבות. ומילא אני, אני יכולה להגיב או לבחור לא להתרגז אבל מה לגבי החולה, זה שהוא דמנצי לא אומר שהוא חרש. קורע אותי לפעמים רק המחשבה שלא מספיק שהיא סובלת ועדיין ברגעים רבים מבינה מה קורה וזה קשה לה גם לשמוע הערות כאילו היא מצורעת או לדבר אליה דרכי? אפשר להשתגע! הלכתי לפני מס' דקות ליד שרה, להחליף לאמי כיסא גלגלים והשארתי אותה בבית עם אחי. מרחוק אני רואה אישה שהתיידדה איתנו ברחוב לאחר שראתה אותי מטיילת עם אמי. אני מחייכת לקראתה. כולי שמחת חיים ומרץ חדש. הלילה ישנתי ללא הפרעה, ובדרך ראיתי פרחים וגורי אדם שחייכו אלי מתוך העגלה. היא בתגובה מרצינה פניה אליה ומבט של תוככה נדלק בעיניה. "איפה אמא?", היא נוזפת בי כאילו זה עתה ביתרתי את גופתה של אמא. " אמא?", אני משיבה לה, "נראה לי שהיא נפלה לי בדרך ואין לי זמן להרים אותה" והלכתי אבל העולם כבר לא חייך אלי יותר באופטימיות. נחתתי למציאות. אני לא מתכוונת להפסיק לקחת את אמא שלי, לקניון, לאכול גלידה, להצגה באידיש או בכל דבר שישמח אותה, כל עוד היא מצליחה ליהנות מכך, ולו חלקית ו...שימותו הקנאים!!!
כבר נכתב בפורום על כל החברים הנוטשים, גם חברים של החולה וגם אלו של שאר בני המשפחה וכאה הלב שזה גורם! אבל מה לגבי כל אותם האנשים "הטובים" באמצע הדרך: ברחוב, בקניות, או בתור במרפאה? לפעמים זה פשוט בלתי נסבל וגורם לך להסתובב כל היום עם עצב, כאילו שחסרים סיבות. ומילא אני, אני יכולה להגיב או לבחור לא להתרגז אבל מה לגבי החולה, זה שהוא דמנצי לא אומר שהוא חרש. קורע אותי לפעמים רק המחשבה שלא מספיק שהיא סובלת ועדיין ברגעים רבים מבינה מה קורה וזה קשה לה גם לשמוע הערות כאילו היא מצורעת או לדבר אליה דרכי? אפשר להשתגע! הלכתי לפני מס' דקות ליד שרה, להחליף לאמי כיסא גלגלים והשארתי אותה בבית עם אחי. מרחוק אני רואה אישה שהתיידדה איתנו ברחוב לאחר שראתה אותי מטיילת עם אמי. אני מחייכת לקראתה. כולי שמחת חיים ומרץ חדש. הלילה ישנתי ללא הפרעה, ובדרך ראיתי פרחים וגורי אדם שחייכו אלי מתוך העגלה. היא בתגובה מרצינה פניה אליה ומבט של תוככה נדלק בעיניה. "איפה אמא?", היא נוזפת בי כאילו זה עתה ביתרתי את גופתה של אמא. " אמא?", אני משיבה לה, "נראה לי שהיא נפלה לי בדרך ואין לי זמן להרים אותה" והלכתי אבל העולם כבר לא חייך אלי יותר באופטימיות. נחתתי למציאות. אני לא מתכוונת להפסיק לקחת את אמא שלי, לקניון, לאכול גלידה, להצגה באידיש או בכל דבר שישמח אותה, כל עוד היא מצליחה ליהנות מכך, ולו חלקית ו...שימותו הקנאים!!!