את יודעת
את כותבת שמרבית האנשים שלא אוהבים את רונה הם בורים וקלי דעת- אני לא מסכימה לך בעניין הזה. אני פשוט חושבת שבורות זו קביעה גדולה מדיי- יש כל כך הרבה תחומים ורבדים בעולם הזה, אני מכירה המוני אנשים שהם הכי מחוברים לסגנונות מוסיקה נהדרים, שהם אינטיליגנטים ברמות על- ועדיין לא מצליחים לראות ברונה את האור. את אומרת שלא אחת דברים שאת מוצאת בשמיעה/קריאה/חשיפה ראשונית כמשעממים, מתבררים לך בשלבים מאוחרים יותר כאחד הדברים היפים ביותר שישנם. זה נכון גם לגבי לא אחת, אבל זה לא אומר שמי שלא מוצא בזה עומקים אחרי שמיעות נוספות הוא קל-דעת. אחרי הכל, את כולנו מושכים גירויים אחרים, כולנו נתרגש מתווים אחרים, מהרמוניות אחרות, ממילים טיפה שונות. לא אחת, הרבה אנשים שלא אוהבים את רונה פשוט מחפשים גירויים אחרים- וגם זה בסדר. לדעתי מה שמחבר לא מעט אנשים ליצירה של רונה- זו היכולת שלהם להתחבר לכאב שנובע ממנה. כי על התווים האלו, היא בהחלט יודעת לפרוט היא כותבת, שרה ומנגנת מתוך התהומות, מתוך המקומות הכואבים ביותר. אני חושבת שהרבה אנשים מתקשים להתחבר לרונה או כי הם לא חוו נפילות מהסוג הזה, או כי הם מדחיקים את המקומות האלו- ובוחרים במודע או שלא במודע, להימנע מלחפור במקומות השפלים האלו, כשהכואב יותר כואב מכואב. לגבי הקול של רונה- וזה שהוא לא שגרתי, אני מסכימה איתך. את יודעת, הכל תלוי במה מוכרים לנו. הכל תלוי במה התקשורת מספרת לנו על אנשים. אנחנו חיים את המיינסטרים, אין מה לעשות. כך לדוגמא, קראתי איפושהו, שלכאורה השיר "עטור מצחך" שהולחן על ידי רכטר ואיינשטיין, הוא בין השירים הכי מורכבים שישנם. ועדיין- למרות הכל, הוא נכנס למיינסטרים והוכרע כאחד השירים האהובים של היובל הראשון של מדינת ישראל- איך יתכן הדבר? הכל זה מה שאומרים לנו, מה שמוכרים לנו, ובסופו של דבר, אנחנו יכולים להתרגל להכל. אנחנו אוהבים את המוכר. סולדים מהחדש והשונה. מתקשים לעכל אותו- וזה בדיוק מה שקורה, כך אני מאמינה, גם עם רונה... [ואוו- חפרתי. ]