אנשים שמתאבדים - התשובה
מוות, דבר שצפוי לכולנו, איננו יודעים מתי הוא יגיע, או איך, אבל אנחנו יודעים שיום יבוא וזה יקרה. ובמשך כל חיינו אנחנו מדחיקים, או שוכחים, או מתעלמים מעובדה זו. אני זוכר שבזמנו אני לא הייתי כל כך מתעלם מזה, מידי פעם הייתי חושב על זה, מעמיק בזה עד כמה שיכולתי, לרוב זה היה קורה כאשר הייתי שוכב במיטה על הגב וחושב על ימים שבהם יהיה זקן, רגעים ספורים לפני שהמוות יקח גם אותי, -זה היה מעביר בי חלחלה, עצב, פחד. אבל עם הזמן זה עבר..בערך בתחילות שונת העשרים של גופי זה עבר. אני כבר לא רואה את עצמי מזדקן, ולא רואה את עצמי כמעט בכלל. אני לא חושב על אותם אנשים שהתאבדו, אני מרגיש יותר שאני יודע את אותם אנשים שהתאבדו. שמעתי פעם שאנשים שהתאבדו הם טפשים, או אגואיסטים,חסרי התחשבות, וכו' וכו'.. תמיד חשבתי לעצמי אחרת, תמיד חשבתי לעצמי שאותם אנשים שהתאבדו היו דווקא מאוד נאורים, מאוד אמיצים, ומאוד מפוקסים לגבי עצמם. בעולם חסר מודעות כמו שלנו, הם נגעו באותה מודעות שאנשים אחרים יכלו רק לחלום עליה. כיום אני יודע שיש יותר מכך, יותר מהצהרות לגבי אותם אנשים, איפה הם באמת היו מבחינת עצמם? מה באמת הרגישו? מה באמת חשבו? בעולם כמו שלנו, לרוק אין צדק, אין מודעות, יש מלא דברים אחרים, ומודעות זה לא יותר מקבוצה של מילים שבאות ברצף פיוטי - אוווו, יש לך מודעות.. = בולשיט, פאקינג בולשיט, מגה פאקינג בולשיט. חיים, יהיו אשר יהיו, מתנה מזוג הורים, מתנה מזוג נפשות שלא התחתנו ולא נמצאים ביחד.. מתנה ממשהו גדול יותר שלרוב נותנים לדבר הגדול יותר הזה את הגינוי אלוהים (אולטרא מגה פאקינג בולשיט). חיים יש להעריך ולהוכיר, ויהיו הסיבות אשר יהיו של המתאבדים לסיים את חייהם, היי, בטוח היו להם סיבות מספיק טובות, או אפילו סיבה אחת מספיק טובה, שאף אחד כולל הם עצמיהם לא יכלו לשנות. או להתעלות מעליה. וכמובן שיש אנשים כמוני, או שזה רק אני עצמי לבד, אני הערכתי חיים, אהבתי את החיים, השתמשתי בחיים לדברים טובים, כן היו גם דברים רעים, אך חיים היו לי לחיים!!, כיום.. מה שהיה.. אני מעריך עוד יותר, אחרת לא הייתי שלם עם מה שגם הולך להיות. אך איש שלקחו את האפשרות להעריך חיים, לקחו לי את האפשרות להמשיך להתקיים, היום אחרי לילה של מאבקים לצרוך עוד שינה ועוד קצת שינה, וסיוטים וחלומות לא נעימים ומלא זבל... קמתי עם הבנה, אני אוהב את החיים שהיו לי, אני אוהב מה שהיה לי ומה שהצלחתי, מה שראיתי ומה שחוויתי. אני אוהב. ואולי כל הקטע הקסום בי, זה שרק אני יודע מה עברתי ומה ראיתי ומה חוויתי ומה הרגשתי ולאן הגעתי פרט בפרט.. ועם כל מה שיש ואין עכשיו, אני זוכה גם לראות את מותי. להבין מתי הרגע שבו נגמר הכל, הרגע שבו אין יותר..כלום. אנשים שמתאבדים, הם לא טפשים, הם לא אגואיסטים, והם לא חלשים, להפך.. ויותר מכך.. אלו אנשים אמיצים, מפוקסים, בעלי מודעות, בעלי רגשות עוצמתיות כפי שלא ידעתם. אנשים שמבינים שמה שנותר להם עצמם, בעולם מבוזה זה, שמפוצץ טמאי לב, זה לסגור את הווילונות האדומים על הבמה שהיתה מוארת רק בשבילהם. אני קמתי היום עם ההבנה, שאחרי מה שאנשים עשו לי במהלך חיי, אנשים סביבי.. אפשר היה להתמודד עם זה.. משטרה.. לא ממש.. הרי על כך שעישנתי בלבד, -בלבד!-, הם כבר תפרו עלי תיק של סוחר סמים ומשדל קטינים.. וזה היה ממזמן אך לא שכחתי..והורי בעקבות כך שלמו כל כך הרבה כסף רק בכדי שאצטרך להודות במשהו שלא עשיתי ואקבל את האפשרות לא לשבת בכלא 3 שנים ולעשות 4 חודשי עבודות שירות.. וכל זה על עצם העובדה שרק עישנתי. ולפני כמה חודשים.. כאשר בחורה שהיתה בת זוגתי, שאם מישהו מלבדי היה יודע את האמת לגביה לא היה מהסס לקרוא לה חולת נפש!, החליטה שבגלל שאני נםרדתי ממנה היא תלך ותעליל עלי שהייתי מכה אותה.. אז לעולם לא הכאתי אותי.. כיום אני מתחרת על כך..אך במשטרה של המדינה שלנו לא צריך הוכחות..הכל אפשרי...במיוחד כשאמת היתה פשוט - היא היתה מכה אותי.ובוגדת, ומשקרת נונ סטופ, ולא מעריכה כלום בגרוש, אחרי אלפי פעמים שססלחתי בחרתי להיפרד.. אסור לי? קצת קשרים והרבה שקרים, והופללתי על ידי כאדם שהיה מכה אותה, אך לצערי, הדברים שסיפרתי לחוקר עליה, היו נשמעים לא כל כך לא ריאלים, שהחליטו לשלוח אותי לאבחון פסיכיאטרי. למה? בעצם אני יודע.. באמת נשמע הזוי מה שאמיתי לגביה, אבל זה אמת. ואנשים חסרי מודעות כמו אלו שעובדים במשטרה, לא ממש מסוגלים להבין או לקבל אמת. לא כשהיא במידות כאלו, הרי לא חסכתי. שיטפתי פעולה, לא רציתי להיכנס אל צרות שוב על משהו שלא עשיתי. אבל זה לא שינה כלום! להפך, זה דפק אותי. אמת דפקה אותי. העובדה שאהבתי דפקה אותי. (ואומרים שיש אלוהים).. ובאבחון הפסיכיאטרי.. הרי פסיכאטריה זה מקצוע מאוד שטחי, שואלים אותך שאלות ומה שאתה עונה זה מה שאתה עונה. אבל אם יש לך קמצוץ של רוחניות או יותר מכך, נפש פיוטית, אתה אומן בכל מעודך, אתה רגיש ביותר, ויש מאחוריך ים של טראומות. אז ידביקו לך תווית, ויאשפזו אותך.. ובתור אדם שהיה יותר מכל הדברים הטובים שציינתי כאן.. הכדורים שנתנו לי דפקו אותי. בכל כך הרבה דרכים שאני בכלל לא רוצה לציין יותר. הבוקר קמתי עם הבנה.. אנשים שמתאבדים.. מבינים באופן ברור, אחד או יותר מהדברים הבאים. אין ללכת אחורה בזמן. אין צדק. אין פתרון לנזק שקבוצה של אנשים מחליטים להשליך על חייך. אין סיבה להמשיך לחיות. אין אלוהים, אלוהים זה פשוט אחת הבדיחות הטובות שתמיד זוכרים. יש דברים שלא מחלימים מהם. יש דברים שלא סמים בלתי חוקיים ולא סמים חוקיים אי פעם ישכיחו ממך. החיים נגמרו והגוף בהשהייה. הבנתי זאת ועוד הרבה לגבי אנשים שמתאבדים וגם לגבי עצמי, ועכשיו בזמן שהזמן עובר, -נס- או החלטה. כי משהו טוב. זה מה שהיה.. היה וכבר לא עוד. נהרסה הבריאה. ניסים זה לא יותר לדעתי מצירופי מקרים. איך אפשר להגיד תודה לזוג הורים שאוהב. כנראה שזה משהו שלעולם לא אזכה לעשות חוץ מבצורה מילולית. ואם אני לא אסיים.. לזה כבר תדאג המדינה. מדינה שאין לה באמת אלוהים. מזל שלא בזבזתי את זמני בלהלל אותו.
מוות, דבר שצפוי לכולנו, איננו יודעים מתי הוא יגיע, או איך, אבל אנחנו יודעים שיום יבוא וזה יקרה. ובמשך כל חיינו אנחנו מדחיקים, או שוכחים, או מתעלמים מעובדה זו. אני זוכר שבזמנו אני לא הייתי כל כך מתעלם מזה, מידי פעם הייתי חושב על זה, מעמיק בזה עד כמה שיכולתי, לרוב זה היה קורה כאשר הייתי שוכב במיטה על הגב וחושב על ימים שבהם יהיה זקן, רגעים ספורים לפני שהמוות יקח גם אותי, -זה היה מעביר בי חלחלה, עצב, פחד. אבל עם הזמן זה עבר..בערך בתחילות שונת העשרים של גופי זה עבר. אני כבר לא רואה את עצמי מזדקן, ולא רואה את עצמי כמעט בכלל. אני לא חושב על אותם אנשים שהתאבדו, אני מרגיש יותר שאני יודע את אותם אנשים שהתאבדו. שמעתי פעם שאנשים שהתאבדו הם טפשים, או אגואיסטים,חסרי התחשבות, וכו' וכו'.. תמיד חשבתי לעצמי אחרת, תמיד חשבתי לעצמי שאותם אנשים שהתאבדו היו דווקא מאוד נאורים, מאוד אמיצים, ומאוד מפוקסים לגבי עצמם. בעולם חסר מודעות כמו שלנו, הם נגעו באותה מודעות שאנשים אחרים יכלו רק לחלום עליה. כיום אני יודע שיש יותר מכך, יותר מהצהרות לגבי אותם אנשים, איפה הם באמת היו מבחינת עצמם? מה באמת הרגישו? מה באמת חשבו? בעולם כמו שלנו, לרוק אין צדק, אין מודעות, יש מלא דברים אחרים, ומודעות זה לא יותר מקבוצה של מילים שבאות ברצף פיוטי - אוווו, יש לך מודעות.. = בולשיט, פאקינג בולשיט, מגה פאקינג בולשיט. חיים, יהיו אשר יהיו, מתנה מזוג הורים, מתנה מזוג נפשות שלא התחתנו ולא נמצאים ביחד.. מתנה ממשהו גדול יותר שלרוב נותנים לדבר הגדול יותר הזה את הגינוי אלוהים (אולטרא מגה פאקינג בולשיט). חיים יש להעריך ולהוכיר, ויהיו הסיבות אשר יהיו של המתאבדים לסיים את חייהם, היי, בטוח היו להם סיבות מספיק טובות, או אפילו סיבה אחת מספיק טובה, שאף אחד כולל הם עצמיהם לא יכלו לשנות. או להתעלות מעליה. וכמובן שיש אנשים כמוני, או שזה רק אני עצמי לבד, אני הערכתי חיים, אהבתי את החיים, השתמשתי בחיים לדברים טובים, כן היו גם דברים רעים, אך חיים היו לי לחיים!!, כיום.. מה שהיה.. אני מעריך עוד יותר, אחרת לא הייתי שלם עם מה שגם הולך להיות. אך איש שלקחו את האפשרות להעריך חיים, לקחו לי את האפשרות להמשיך להתקיים, היום אחרי לילה של מאבקים לצרוך עוד שינה ועוד קצת שינה, וסיוטים וחלומות לא נעימים ומלא זבל... קמתי עם הבנה, אני אוהב את החיים שהיו לי, אני אוהב מה שהיה לי ומה שהצלחתי, מה שראיתי ומה שחוויתי. אני אוהב. ואולי כל הקטע הקסום בי, זה שרק אני יודע מה עברתי ומה ראיתי ומה חוויתי ומה הרגשתי ולאן הגעתי פרט בפרט.. ועם כל מה שיש ואין עכשיו, אני זוכה גם לראות את מותי. להבין מתי הרגע שבו נגמר הכל, הרגע שבו אין יותר..כלום. אנשים שמתאבדים, הם לא טפשים, הם לא אגואיסטים, והם לא חלשים, להפך.. ויותר מכך.. אלו אנשים אמיצים, מפוקסים, בעלי מודעות, בעלי רגשות עוצמתיות כפי שלא ידעתם. אנשים שמבינים שמה שנותר להם עצמם, בעולם מבוזה זה, שמפוצץ טמאי לב, זה לסגור את הווילונות האדומים על הבמה שהיתה מוארת רק בשבילהם. אני קמתי היום עם ההבנה, שאחרי מה שאנשים עשו לי במהלך חיי, אנשים סביבי.. אפשר היה להתמודד עם זה.. משטרה.. לא ממש.. הרי על כך שעישנתי בלבד, -בלבד!-, הם כבר תפרו עלי תיק של סוחר סמים ומשדל קטינים.. וזה היה ממזמן אך לא שכחתי..והורי בעקבות כך שלמו כל כך הרבה כסף רק בכדי שאצטרך להודות במשהו שלא עשיתי ואקבל את האפשרות לא לשבת בכלא 3 שנים ולעשות 4 חודשי עבודות שירות.. וכל זה על עצם העובדה שרק עישנתי. ולפני כמה חודשים.. כאשר בחורה שהיתה בת זוגתי, שאם מישהו מלבדי היה יודע את האמת לגביה לא היה מהסס לקרוא לה חולת נפש!, החליטה שבגלל שאני נםרדתי ממנה היא תלך ותעליל עלי שהייתי מכה אותה.. אז לעולם לא הכאתי אותי.. כיום אני מתחרת על כך..אך במשטרה של המדינה שלנו לא צריך הוכחות..הכל אפשרי...במיוחד כשאמת היתה פשוט - היא היתה מכה אותי.ובוגדת, ומשקרת נונ סטופ, ולא מעריכה כלום בגרוש, אחרי אלפי פעמים שססלחתי בחרתי להיפרד.. אסור לי? קצת קשרים והרבה שקרים, והופללתי על ידי כאדם שהיה מכה אותה, אך לצערי, הדברים שסיפרתי לחוקר עליה, היו נשמעים לא כל כך לא ריאלים, שהחליטו לשלוח אותי לאבחון פסיכיאטרי. למה? בעצם אני יודע.. באמת נשמע הזוי מה שאמיתי לגביה, אבל זה אמת. ואנשים חסרי מודעות כמו אלו שעובדים במשטרה, לא ממש מסוגלים להבין או לקבל אמת. לא כשהיא במידות כאלו, הרי לא חסכתי. שיטפתי פעולה, לא רציתי להיכנס אל צרות שוב על משהו שלא עשיתי. אבל זה לא שינה כלום! להפך, זה דפק אותי. אמת דפקה אותי. העובדה שאהבתי דפקה אותי. (ואומרים שיש אלוהים).. ובאבחון הפסיכיאטרי.. הרי פסיכאטריה זה מקצוע מאוד שטחי, שואלים אותך שאלות ומה שאתה עונה זה מה שאתה עונה. אבל אם יש לך קמצוץ של רוחניות או יותר מכך, נפש פיוטית, אתה אומן בכל מעודך, אתה רגיש ביותר, ויש מאחוריך ים של טראומות. אז ידביקו לך תווית, ויאשפזו אותך.. ובתור אדם שהיה יותר מכל הדברים הטובים שציינתי כאן.. הכדורים שנתנו לי דפקו אותי. בכל כך הרבה דרכים שאני בכלל לא רוצה לציין יותר. הבוקר קמתי עם הבנה.. אנשים שמתאבדים.. מבינים באופן ברור, אחד או יותר מהדברים הבאים. אין ללכת אחורה בזמן. אין צדק. אין פתרון לנזק שקבוצה של אנשים מחליטים להשליך על חייך. אין סיבה להמשיך לחיות. אין אלוהים, אלוהים זה פשוט אחת הבדיחות הטובות שתמיד זוכרים. יש דברים שלא מחלימים מהם. יש דברים שלא סמים בלתי חוקיים ולא סמים חוקיים אי פעם ישכיחו ממך. החיים נגמרו והגוף בהשהייה. הבנתי זאת ועוד הרבה לגבי אנשים שמתאבדים וגם לגבי עצמי, ועכשיו בזמן שהזמן עובר, -נס- או החלטה. כי משהו טוב. זה מה שהיה.. היה וכבר לא עוד. נהרסה הבריאה. ניסים זה לא יותר לדעתי מצירופי מקרים. איך אפשר להגיד תודה לזוג הורים שאוהב. כנראה שזה משהו שלעולם לא אזכה לעשות חוץ מבצורה מילולית. ואם אני לא אסיים.. לזה כבר תדאג המדינה. מדינה שאין לה באמת אלוהים. מזל שלא בזבזתי את זמני בלהלל אותו.