ב"ידיעות" יש פרוייקט נחמד בעיתון של יום הכיפורים שכותבים שונים בחרו שורות משירים שנגעו לליבם.
דנה ספקטור הנהדרת, ביארה לי אחרי שנים של תהיה, מיהם אנשי הגשם :
ב"אנשי הגשם" היא לוקחת את היכולת הזו שלה להזדהות עם האנשים השקטים והבלתי נראים ליצירת מופת. השיר מדבר על אישה צעירה, ובעצם על כולנו כשאנחנו צעירים. שחצנים, זוהרים, לוקחים את היופי שלנו כמובן מאליו, בטוחים שתמיד יאהבו אותנו ותמיד יהיה לנו כסף להזמין בוולט עוגת קראק פאי. זו דרכו של האדם הצעיר, הוא תמיד־תמיד שוכח את מי שהכי נאמן לו. ומי אלו האנשים שהכי נאמנים לנו? ההורים שלנו, אבא ואמא, אנשי הגשם שלנו ששוב שכחנו להודיע להם שלא נגיע לארוחת שישי ושוב שכחנו להתקשר אליהם חודשיים ושוב שמנו עליהם כזאת שחלה ענקית כי בדיוק פגשנו איזה זר שחום ומעניין בטינדר.
אבל כשהוא יעשה לנו גוסטינג וירסק אותנו ואפילו לא ישאיר סמס, ואולי אפילו כמה שנים טובות אחר כך, כשנהיה בני ארבעים או חמישים, אל מי נרוץ בבקשה לעזרה? מי יאכיל אותנו מרק חם ויציע לנו את המיטה בחדר האורחים בסדינים לבנים, ויעשה את כל זה בשקט אצילי ועם המון אהבה, במקום להזכיר לנו איזה זבלים היינו? אנשי הגשם שלנו, מאירה ויעקב מיהוד, שחיכו לנו בסבלנות עד שנשוב ממסע ההופעות שלנו כנרקיסיסטים שטופי עלומים ופסטיבלי מידברן.
ומכל השורות, השורה הזאת, עם המשפט "לחממך בפירורי אהבתם", מביעה את ההסכם הלא פיירי אבל הכל כך מרגש הזה בינינו לבין מי שאוהב אותנו באמת. אתה תרוץ, ילד, תיהנה, צרצר שמח, אנחנו נחכה לחורף הקשה שבטוח יגיע לך, כדי לאמץ אותך בחיבוק גדול. והם לא חייבים אפילו להיות ההורים, זו יכולה להיות חברה אפורה אבל טובת לב, בן זוג מסור של רופאה כוכבת שלא מפסיקה לטוס להשתלמויות, סבתא. כל מה שחשוב הוא שנזכור שיש לנו אנשי גשם בחיים האלו, ונשתדל להכאיב להם כמה שפחות בתקופת השמש האגואיסטית שלנו, כי הם תמיד שם, מחכים לסלוח לנו ולנחם אותנו על מי שברח מאיתנו, על הכלבים שנובחים מרוב שכבר אף אחד לא בא לבקר. הם ילקטו מאיתנו דמעה אחרי דמעה, והן יהיו יקרות בעיניהם, כמו שאוספים יהלומים משרשרת שהתפרקה.
דנה ספקטור
דנה ספקטור הנהדרת, ביארה לי אחרי שנים של תהיה, מיהם אנשי הגשם :
כְּשֶׁאוֹהֲבַיִךְ יִשְׁכְּחוּךְ / וְכָל כְּלָבַיִךְ יִנְבְּחוּ / אַנְשֵׁי הַגֶּשֶׁם יֶאֶסְפוּךְ אֶל מִטָּתָם / וְהֵם יָרִימוּ אֶת רֹאשֵׁךְ וִיאַמְּצוּ אֶת יֵאוּשֵׁךְ / לְחַמְּמֵךְ בְּפֵרוּרֵי אַהֲבָתָם
מילים: רחל שפירא / לחן: נחצ'ה היימן / מתוך: "אנשי הגשם"
רחל שפירא היא מרואיינת החלומות שלי. היא כל כך נערצת עליי, שיום אחד התקשרתי אליה לבקש שתסכים להתראיין אצלי כשהעיתון עשה פרויקט על "האנשים שתמיד רציתם לדבר איתם". היא ענתה לי בנימוס, אבל סירבה בו במקום. זמן די קצר אחר כך ראיתי אותה בעיתון אחר, והבנתי שאני כנראה לא כוס תה הלואיזה החרישית שלה. אבל לא כעסתי, כי כזו היא רחל שפירא. מסוגפת, בלתי מושגת, בטח גרה באיזה קיבוץ, מגדלת קקטוסי מחמד ולא מתערבבת עם איש. מתאים לאישה שכתבה את "שיר של יום חולין", יש לה שורשים שמתארכים לאט.ב"אנשי הגשם" היא לוקחת את היכולת הזו שלה להזדהות עם האנשים השקטים והבלתי נראים ליצירת מופת. השיר מדבר על אישה צעירה, ובעצם על כולנו כשאנחנו צעירים. שחצנים, זוהרים, לוקחים את היופי שלנו כמובן מאליו, בטוחים שתמיד יאהבו אותנו ותמיד יהיה לנו כסף להזמין בוולט עוגת קראק פאי. זו דרכו של האדם הצעיר, הוא תמיד־תמיד שוכח את מי שהכי נאמן לו. ומי אלו האנשים שהכי נאמנים לנו? ההורים שלנו, אבא ואמא, אנשי הגשם שלנו ששוב שכחנו להודיע להם שלא נגיע לארוחת שישי ושוב שכחנו להתקשר אליהם חודשיים ושוב שמנו עליהם כזאת שחלה ענקית כי בדיוק פגשנו איזה זר שחום ומעניין בטינדר.
אבל כשהוא יעשה לנו גוסטינג וירסק אותנו ואפילו לא ישאיר סמס, ואולי אפילו כמה שנים טובות אחר כך, כשנהיה בני ארבעים או חמישים, אל מי נרוץ בבקשה לעזרה? מי יאכיל אותנו מרק חם ויציע לנו את המיטה בחדר האורחים בסדינים לבנים, ויעשה את כל זה בשקט אצילי ועם המון אהבה, במקום להזכיר לנו איזה זבלים היינו? אנשי הגשם שלנו, מאירה ויעקב מיהוד, שחיכו לנו בסבלנות עד שנשוב ממסע ההופעות שלנו כנרקיסיסטים שטופי עלומים ופסטיבלי מידברן.
ומכל השורות, השורה הזאת, עם המשפט "לחממך בפירורי אהבתם", מביעה את ההסכם הלא פיירי אבל הכל כך מרגש הזה בינינו לבין מי שאוהב אותנו באמת. אתה תרוץ, ילד, תיהנה, צרצר שמח, אנחנו נחכה לחורף הקשה שבטוח יגיע לך, כדי לאמץ אותך בחיבוק גדול. והם לא חייבים אפילו להיות ההורים, זו יכולה להיות חברה אפורה אבל טובת לב, בן זוג מסור של רופאה כוכבת שלא מפסיקה לטוס להשתלמויות, סבתא. כל מה שחשוב הוא שנזכור שיש לנו אנשי גשם בחיים האלו, ונשתדל להכאיב להם כמה שפחות בתקופת השמש האגואיסטית שלנו, כי הם תמיד שם, מחכים לסלוח לנו ולנחם אותנו על מי שברח מאיתנו, על הכלבים שנובחים מרוב שכבר אף אחד לא בא לבקר. הם ילקטו מאיתנו דמעה אחרי דמעה, והן יהיו יקרות בעיניהם, כמו שאוספים יהלומים משרשרת שהתפרקה.
דנה ספקטור