בקשר למשפט הזה
אני מה זה לא מסכימה. האם מישהו כאן ידע אי פעם בזמן אמת שהוא מאושר? או שלרוב חשבנו על זה בדיעבד, ממרחק של שנים? כמה זמן נמשכה ההרגשה בזמן אמת? יש כאן מישהו שזה נמשך אצלו יותר מכמה שעות? מה הופך אתכם למאושרים? נגיד אם ללכת לים הופך אתכם למאושרים, איך תרגישו אחרי חודשיים שלמים שרק הלכתם לים? זה לא יעשה לכם בחילה? ואחרי שאמרתי את כל זה: אני לא חושבת שחיפוש אחרי אושר צריך להיות מטרה בחיים. אני גם לא בטוחה שצריך לצפות לו. כי או שהוא מגיע, או שלא, וחבל לחיות את כל החיים תו"כ מרדף או בתחושת החמצה. א. כי קשה לי להאמין שאפשר למצוא אותו. וגם אם נמצא אותו, נמשיך לחפש דברים אחרים ומטרות חדשות. למה? כדי לא למות משעמום, ככה אנחנו בנויים. לחפש את האושר זה כמו לנסות ללקק את המרפק, או לרדוף אחרי הזנב. ב. זה פתח להדוניזם, הנאה לשם הנאה, בלי דין וחשבון, וזה כאמור, משעמם לאללה, פותח פתח לאנרכיה, ומבטל את כל עקרונות המוסר. ובקשר להערה של להבה על סבל. "מה שלא הורג מחשל" (ניטשה למי שתהה). או במילים אחרות: עברת חוויה נורא קשה פעם אחת. פעם הבאה זה יהיה פחות נורא עבורך. וגם אם חלילה יקרה משהו גרוע עוד יותר, כבר נהיה חזקים ומוכנים יותר אליו. ממליצה בהזדמנות חגיגית זו על הספר של רפאלה בילסקי "האושר", שמבוסס על סמינרים שהעבירה באוניברסיטה העברית. זה פשוט יותר מסודר ומעמיק ממה שאני ניסיתי לכתוב כאן(הייתי תלמידה שלה)
