אסימוב והיינלין
אני אוהבת את הספרים של היינלין. אומרים שאת אהבתך הראשונה לעולם לא שוכחים וספר המד``ב הראשון שקראתי היה ``אל המאה ה 21`` של היינלין, כמובן. זאת הייתה אהבה ממבט ראשון למרות שהספר לא היה הטוב ביותר שלו (ואת זה הבנתי מיד בקריאה שניה כעבור כמה שנים). נדבקתי בחיידק. לא חיפשתי סתם מד``ב (לא ידעתי אפילו שקראתי מד``ב) חיפשתי את היינלין ומה שמצאתי היה האוסף ``הגבעות הירוקות של הארץ``. זה קרה כשהייתי בת 12, הייתי צריכה להגיע לתיכון כדי לגלות אותו מחדש. גיליתי בעבר שספרים שנוטים לצוץ מול העיניים שלי בספריות ובכלל כדאי שאתפוס אותם לפני שייעלמו. (וזה בדיוק מה שקרה לי עם ``הנסיך כספיאן`` התעלמתי ממנו עד שגיליתי שהוא שייך לסדרת נרניה ואז הוא פשוט נעלם) בתיכון הספר ``החתול העובר דרך קירות`` לא הפסקי להציק עד שבסוף התייאשתי וקראתי אותו מבלי לשים לב לסופר ורק לאחר שקראתי את ``מספר החיה 666`` נפל האסימון ומאותו הרגע לא הפסקתי לקרוא היינלין. אפילו יש לי כעשרה ספרים שלו בבית ובעוד שיש לי רק אחד של אסימוב. היה לי מזל בספריית ביה``ס שלי היו ספרי מד``ב במצב של אפליה מתקנת לעומת כל השאר. עם אסימוב זה היה שונה. את אסימוב קראתי מתוך מודעות גבוהה יותר לגבי מי ומה הוא ובכנות לא הצלחתי להבין על מה ההתרגשות, לא הצלחתי להתמכר. ניסית ואני עדיין מנסה וזה פשוט לא הולך. הדמיות בספרים שלו הם כלים להעברת המסרים שלו ללא חיים שלא קשורים לסיפור או למטרה שהציב בפני עצמו להעביר. והסיבה שאני מנסה לנתח אותו היא בניסיון להבין למה אני לא מתלהבת ממנו כשאר האנשים. אין בלבי ספק, אסימוב הוא בעל רעיונות מבריקים ומרתקים, הוא מורה נהדר אבל בתור ספור הוא יבש, אפילו יבש מאד. (שוב לטעמי) לא הצלחתי להזדהות עם הדמויות הגדולות שלו. (גם לא בנמסיס שהוא טיפונת יותר לחלוחי) אבל הסיפורים הקצרים שלו היו משהו אחר לגמרי, לא רק שאהבתי אותם הם גם נחקקו בזיכרון שלי(המעורפל מאד). הסיפור (``במחר כפול תשע``) על הבחור שמנסה להוכיח שהוא לא מפגר ושהוא יכול ללמוד כמו כולם, הסיפור על האיש ששינה אותו בשמו ושינה את העולם או הסיפור על מכונת הזמן. לא הופתעתי שאסימוב עשה יד אחת עם סילברברג. קראתי את ``שקיעה`` בגרסה הארוכה שלהם (רק את הגירסה הארוכה לא הצלחתי למצוא את הקצרה) והרעיות היה מעניין מאד והסיפור לא מעניין מספיק. אין בכך שום דבר רע. אסימוב היה פרופסור לביוכימיה (וגם כתב ככה) כתב מאות ספרים בנושאים שונים והיה אהוב, מפורסם ומעורך עד מאד. היינלין היה רק מוסמך לפיסיקה והגראנד מסטר הראשון של המד``ב. הוא פשוט היה סופר טוב יותר.
אני אוהבת את הספרים של היינלין. אומרים שאת אהבתך הראשונה לעולם לא שוכחים וספר המד``ב הראשון שקראתי היה ``אל המאה ה 21`` של היינלין, כמובן. זאת הייתה אהבה ממבט ראשון למרות שהספר לא היה הטוב ביותר שלו (ואת זה הבנתי מיד בקריאה שניה כעבור כמה שנים). נדבקתי בחיידק. לא חיפשתי סתם מד``ב (לא ידעתי אפילו שקראתי מד``ב) חיפשתי את היינלין ומה שמצאתי היה האוסף ``הגבעות הירוקות של הארץ``. זה קרה כשהייתי בת 12, הייתי צריכה להגיע לתיכון כדי לגלות אותו מחדש. גיליתי בעבר שספרים שנוטים לצוץ מול העיניים שלי בספריות ובכלל כדאי שאתפוס אותם לפני שייעלמו. (וזה בדיוק מה שקרה לי עם ``הנסיך כספיאן`` התעלמתי ממנו עד שגיליתי שהוא שייך לסדרת נרניה ואז הוא פשוט נעלם) בתיכון הספר ``החתול העובר דרך קירות`` לא הפסקי להציק עד שבסוף התייאשתי וקראתי אותו מבלי לשים לב לסופר ורק לאחר שקראתי את ``מספר החיה 666`` נפל האסימון ומאותו הרגע לא הפסקתי לקרוא היינלין. אפילו יש לי כעשרה ספרים שלו בבית ובעוד שיש לי רק אחד של אסימוב. היה לי מזל בספריית ביה``ס שלי היו ספרי מד``ב במצב של אפליה מתקנת לעומת כל השאר. עם אסימוב זה היה שונה. את אסימוב קראתי מתוך מודעות גבוהה יותר לגבי מי ומה הוא ובכנות לא הצלחתי להבין על מה ההתרגשות, לא הצלחתי להתמכר. ניסית ואני עדיין מנסה וזה פשוט לא הולך. הדמיות בספרים שלו הם כלים להעברת המסרים שלו ללא חיים שלא קשורים לסיפור או למטרה שהציב בפני עצמו להעביר. והסיבה שאני מנסה לנתח אותו היא בניסיון להבין למה אני לא מתלהבת ממנו כשאר האנשים. אין בלבי ספק, אסימוב הוא בעל רעיונות מבריקים ומרתקים, הוא מורה נהדר אבל בתור ספור הוא יבש, אפילו יבש מאד. (שוב לטעמי) לא הצלחתי להזדהות עם הדמויות הגדולות שלו. (גם לא בנמסיס שהוא טיפונת יותר לחלוחי) אבל הסיפורים הקצרים שלו היו משהו אחר לגמרי, לא רק שאהבתי אותם הם גם נחקקו בזיכרון שלי(המעורפל מאד). הסיפור (``במחר כפול תשע``) על הבחור שמנסה להוכיח שהוא לא מפגר ושהוא יכול ללמוד כמו כולם, הסיפור על האיש ששינה אותו בשמו ושינה את העולם או הסיפור על מכונת הזמן. לא הופתעתי שאסימוב עשה יד אחת עם סילברברג. קראתי את ``שקיעה`` בגרסה הארוכה שלהם (רק את הגירסה הארוכה לא הצלחתי למצוא את הקצרה) והרעיות היה מעניין מאד והסיפור לא מעניין מספיק. אין בכך שום דבר רע. אסימוב היה פרופסור לביוכימיה (וגם כתב ככה) כתב מאות ספרים בנושאים שונים והיה אהוב, מפורסם ומעורך עד מאד. היינלין היה רק מוסמך לפיסיקה והגראנד מסטר הראשון של המד``ב. הוא פשוט היה סופר טוב יותר.
ובקיצור, מת עליו, ועל עבודתו, וחבל שלא הצליחו לשכנע אותו לבוא לארמגדוןקון