אסף אבידן, סינדרום, מוצ"ש. סיקור השוואתי.
שבוע שעבר יצא לי לחוות שתי חוויות מוזיקליות שונות מאוד אחת מהשנייה. הראשונה הייתה הפרק השני של העונה החדשה של כוכב נולד, ביום שישי בערב. תופעת כוכב נולד היא משהו שדובר בו רבות - תורמת למוזיקה, לא תורמת, תורמת לתרבות, לא תורמת, מקלקלת את הנוער וכו'. בלי שום קשר לדעתי על התוכנית, היה שם מועמד אחד שכבש אותי, מועמד שבעיני יצג את תמצית ה"כוכב נולדיות" שלקינו בה. אותו הבחור, כשנשאל מה הוא רוצה להיות כשיהיה גדול, ענה בלי להתבלבל - טאלנט. הבחור לא ידע להצביע ספציפית על ה"טאלנט" שלו, ונראה שהוא לא מקשר בין המילה טאלנט לתירגומה בעיברית - כישרון. התגובה בסלון נעה בין צחוק לעצב. כך נראים הצעירים שלנו. ביום שבת בסינדרום חוויתי חוויה מוזיקלית שונה לגמרי. הופעה של אסף אבידן ולהקת המוג'וס, עם אורחים והפתעות. ראשון עלה הגיטריסט שלי המוג'וס כמופע פותח, ובינינו, אנחנו יודעים מה המשמעות של המופעים הפותחים האלה - הבחור מנסה לפרוץ כיוצר עצמאי והקהל משמש בובות ניסוי לניסיונות הסולו שלו. רועי פלד לא הותיר עלי רושם טוב עם שני שירים בינוניים וקצת מעצבנים, באנגלית, בסגנון שאפשר רק לכנות כסינגר-סונגרייטר. כאילו, זמר שכותב לעצמו את השירים. כלומר, הוא כל כך כנה עם עצמו שהוא אשכרה מרשה לעצמו לשיר מה שהוא כותב. הקהל, שככל הנראה היה מורכב מחבר'ה, התלהב הרבה יותר ותמך קשות. שיהיה להם לבריאות. אחרי פלד עולה הסיבה שלשמה התכנסנו - אסף אבידן. הוא מתחיל עם שיר אחד לבדו, מלווה את עצמו בגיטרה אקוסטית. ואז מזמין את הדס קליינמן ורונית רולנד - צ'לו וקלידים בהתאמה. בעיניי, צ'לו הוא הכלי הכי אירוטי, הכי מגניב, הכי נשי והכי מסתורי (חוץ מנבל) והעיבוד החדש נותן לשלושת השירים שהם מנגנים - ביניהם Everybody ו-baby if you want me מהאי.פי- אווירה קסומה ומלנכולית. קול הפיה ממין זכר של אבידן משתלב היטב עם הכלי הכבד והקלאסי והצלילים מזכירים לי טיול ביער אפלולי ורוחש חיות מוזרות. כשהמוג'וס עולים לבמה ההופעה משנה כיוון לרוק מלוכלך, כשהחברה על הבמה מתפרעים ונותנים בראש. האווירה מעולה, הכימיה בין חברי הלהקה מצויננת וניכרת בבירור, הם עושים כיף חיים ולא מנסים להסתיר את זה. אבל כאן גם הייתה טמונה הבעייה של ההופעה הזאת, ספציפית. בשלב מסוים הם נראו כמו חבורת תיכוניסטים עליזים שמתפרעים במרתף (אני מקווה שמצויד בקירות אקוסטיים) של מישהו. חסר ההידוק של כל שיר, חסרה מקצועיות מסוימת - בחלקים מסוימים בשירה וגם קצת בנגינה. בעיני כל אחד מחברי הלהקה,כולל אבידן, הוא מוזיקאי מצויין, אבל משהו בהופעה של מוצאי שבת היה חסר - ליטוש. תמר אייזנמן עולה לבמה במחצית ההופעה ועושה מאש-אפ של da bitch ושיר של אבידן שאני לא מכירה, ממשיכים בדואט לשיר make it go away של תמר והדואט שלהם מהאי.פי wait for it. תמר משתלבת יפה עם הלהקה ולא מורידה את מפלס האנרגיות, אצל חלקנו היא מעלה אותו. אחרי שתמר יורדת הלהקה ממשיכה עם עוד כמה שירים, שיר אחרון, שיר אחרון אחרון באמת, והדרן. ההופעה מסתיימת אחרי שעתיים אבל אני לא מרגישה את היי ההופעות הרגיל שלי. הדבר הזה שחסר ממשיך להציק לי - בהופעה הקודמת של אסף אבידן שהייתי בה הרגשתי שהכל היה בדיוק במקום. יש לחבר'ה האלה ניסיון בהופעות, זאת לא פעם ראשונה עם ההרכב הזה, מה קרה הערב? אחרי חיבוטים רבים הגעתי למסקנה שהחוליה החלשה (חוץ מבעיית ההידוק והליטוש, פעלים שלא אומרים הרבה אבל מי מאיתנו לא יכול לזהות אותם בחוש) היתה החבר הסמוי בלהקה- הקהל. במהלך כל ההופעה שמעתי מכל עבר דיבורים, הערות ודאחקות מקהל מפרגן ואוהב שלא יודע לסתום את הפה ולתת להקשיב לשיר. (בשלב מסוים כמעט זרקתי נעל על נערה פטפטנית במיוחד שכנראה שתתה קצת יותר מדי). המוזיקה עצמה מקבלת אצלי ציון עשר, אבל חווית ההופעה קצת התקלקלה לי. אסף אבידן וכל החבורה העליזה שמלווה אותו (הם נכנסים להקליט ביולי!) ניחנו בטונות של טאלנט. הם מאושרים על הבמה, חיים את הרוקנרול שלהם ועושים את זה טוב מאוד, בדרך כלל. מבחינתי הם ממשיכים איתי לשלב הבא.
שבוע שעבר יצא לי לחוות שתי חוויות מוזיקליות שונות מאוד אחת מהשנייה. הראשונה הייתה הפרק השני של העונה החדשה של כוכב נולד, ביום שישי בערב. תופעת כוכב נולד היא משהו שדובר בו רבות - תורמת למוזיקה, לא תורמת, תורמת לתרבות, לא תורמת, מקלקלת את הנוער וכו'. בלי שום קשר לדעתי על התוכנית, היה שם מועמד אחד שכבש אותי, מועמד שבעיני יצג את תמצית ה"כוכב נולדיות" שלקינו בה. אותו הבחור, כשנשאל מה הוא רוצה להיות כשיהיה גדול, ענה בלי להתבלבל - טאלנט. הבחור לא ידע להצביע ספציפית על ה"טאלנט" שלו, ונראה שהוא לא מקשר בין המילה טאלנט לתירגומה בעיברית - כישרון. התגובה בסלון נעה בין צחוק לעצב. כך נראים הצעירים שלנו. ביום שבת בסינדרום חוויתי חוויה מוזיקלית שונה לגמרי. הופעה של אסף אבידן ולהקת המוג'וס, עם אורחים והפתעות. ראשון עלה הגיטריסט שלי המוג'וס כמופע פותח, ובינינו, אנחנו יודעים מה המשמעות של המופעים הפותחים האלה - הבחור מנסה לפרוץ כיוצר עצמאי והקהל משמש בובות ניסוי לניסיונות הסולו שלו. רועי פלד לא הותיר עלי רושם טוב עם שני שירים בינוניים וקצת מעצבנים, באנגלית, בסגנון שאפשר רק לכנות כסינגר-סונגרייטר. כאילו, זמר שכותב לעצמו את השירים. כלומר, הוא כל כך כנה עם עצמו שהוא אשכרה מרשה לעצמו לשיר מה שהוא כותב. הקהל, שככל הנראה היה מורכב מחבר'ה, התלהב הרבה יותר ותמך קשות. שיהיה להם לבריאות. אחרי פלד עולה הסיבה שלשמה התכנסנו - אסף אבידן. הוא מתחיל עם שיר אחד לבדו, מלווה את עצמו בגיטרה אקוסטית. ואז מזמין את הדס קליינמן ורונית רולנד - צ'לו וקלידים בהתאמה. בעיניי, צ'לו הוא הכלי הכי אירוטי, הכי מגניב, הכי נשי והכי מסתורי (חוץ מנבל) והעיבוד החדש נותן לשלושת השירים שהם מנגנים - ביניהם Everybody ו-baby if you want me מהאי.פי- אווירה קסומה ומלנכולית. קול הפיה ממין זכר של אבידן משתלב היטב עם הכלי הכבד והקלאסי והצלילים מזכירים לי טיול ביער אפלולי ורוחש חיות מוזרות. כשהמוג'וס עולים לבמה ההופעה משנה כיוון לרוק מלוכלך, כשהחברה על הבמה מתפרעים ונותנים בראש. האווירה מעולה, הכימיה בין חברי הלהקה מצויננת וניכרת בבירור, הם עושים כיף חיים ולא מנסים להסתיר את זה. אבל כאן גם הייתה טמונה הבעייה של ההופעה הזאת, ספציפית. בשלב מסוים הם נראו כמו חבורת תיכוניסטים עליזים שמתפרעים במרתף (אני מקווה שמצויד בקירות אקוסטיים) של מישהו. חסר ההידוק של כל שיר, חסרה מקצועיות מסוימת - בחלקים מסוימים בשירה וגם קצת בנגינה. בעיני כל אחד מחברי הלהקה,כולל אבידן, הוא מוזיקאי מצויין, אבל משהו בהופעה של מוצאי שבת היה חסר - ליטוש. תמר אייזנמן עולה לבמה במחצית ההופעה ועושה מאש-אפ של da bitch ושיר של אבידן שאני לא מכירה, ממשיכים בדואט לשיר make it go away של תמר והדואט שלהם מהאי.פי wait for it. תמר משתלבת יפה עם הלהקה ולא מורידה את מפלס האנרגיות, אצל חלקנו היא מעלה אותו. אחרי שתמר יורדת הלהקה ממשיכה עם עוד כמה שירים, שיר אחרון, שיר אחרון אחרון באמת, והדרן. ההופעה מסתיימת אחרי שעתיים אבל אני לא מרגישה את היי ההופעות הרגיל שלי. הדבר הזה שחסר ממשיך להציק לי - בהופעה הקודמת של אסף אבידן שהייתי בה הרגשתי שהכל היה בדיוק במקום. יש לחבר'ה האלה ניסיון בהופעות, זאת לא פעם ראשונה עם ההרכב הזה, מה קרה הערב? אחרי חיבוטים רבים הגעתי למסקנה שהחוליה החלשה (חוץ מבעיית ההידוק והליטוש, פעלים שלא אומרים הרבה אבל מי מאיתנו לא יכול לזהות אותם בחוש) היתה החבר הסמוי בלהקה- הקהל. במהלך כל ההופעה שמעתי מכל עבר דיבורים, הערות ודאחקות מקהל מפרגן ואוהב שלא יודע לסתום את הפה ולתת להקשיב לשיר. (בשלב מסוים כמעט זרקתי נעל על נערה פטפטנית במיוחד שכנראה שתתה קצת יותר מדי). המוזיקה עצמה מקבלת אצלי ציון עשר, אבל חווית ההופעה קצת התקלקלה לי. אסף אבידן וכל החבורה העליזה שמלווה אותו (הם נכנסים להקליט ביולי!) ניחנו בטונות של טאלנט. הם מאושרים על הבמה, חיים את הרוקנרול שלהם ועושים את זה טוב מאוד, בדרך כלל. מבחינתי הם ממשיכים איתי לשלב הבא.