לייב שמעון
New member
אספרם פוקו - מתוך ה"בלוג עם אלוהים"
כשאלוהים גדל כאן לפני הרבה שנים הארץ היתה ממש אחרת. אנשים אז היו רגילים שדברים לא קורים בכזאת מהירות כמו היום. היום הכל תוסס, מתחדש, מהיר, חד-פעמי, היסטרי, מתלהב ושנון. ולמול החידושים האלה גד מצליח לפעמים לאבד את העשתונות. זה לא שזה מרגיז אותו. זה יותר מאיים, מקומם, מלחיץ מאשר מרגיז. גד עוד זוכר את הימים שהם היו נוסעים מחולון אל חוף הים של יפו לעשות קבב על האש. הם היו מביאים איתם את הבשר הטחון, טרי טרי, ומערבבים במקום לעיסה בריאה, עם בצל ופטרוזיליה ואז מגלגלים לקציצות קטנות ומניחים על האסכלה המפוחמת. בינתיים היו מדליקים את הטייפ של הג'יפ הישן של אברם עם קלטת של "אספרם פוקו" (ככה זה נשמע לו אז..) ופותחים את הדלתות כדי לשמוע טוב. הפולניה היתה עושה סלט קטן ואברם היה זורק את גד המתנגד למים, לצחוקם של הילדים המוקסמים ממשחקי הכוח של האבות שלהם. הם היו זורקים אבנים לתוך הגלים וכל אחד היה מנסה לקלוע את האבן שלו לתוך אבוב מפונצ'ר שהיו מביאים איתם. והם גם היו עושים תחרויות ריצה הפוכה, שזה אומר מי מגיע הכי לאט למקומות ואפילו רוקדים על החוף, שבמקרה של הילדים זה אומר בנים עם בנים ובנות עם בנות, שלא יגידו שאוהבים. וכשהיה להם הכלב, הוא היה בא איתם ונכנס למים ושוחה אחריהם ומביא את המקל שהיו זורקים לו לעומק ומתנער עליהם ורסיסי-הים היו מרטיבים את הפולניה והיא היתה נשבעת שזה הכלב האחרון שהיא מסכימה לקבל הביתה, כי בין כה וכה אף אחד לא מטפל בו אלא רק היא. אחר-כך מישהו היה נוסע להביא מלאבי מיפו וככה היו כולם יושבים על החוף ומלקקים את האצבעות משרידי הקוקוס ומי הורדים. ובכל פעם הם היו יושבים ומתווכחים אם דמיס רוסוס הוא מסורס, הומו או סתם מוזר, כי אחרת איך זה יכול להיות שיש לו קול של נער מקהלה וגוף כמו הר מירון. גד זוכר את הימים שבהם היית קונה שעון וכולם היו מתעניינים כמה הוא עלה ומאיפה הכסף. היום, הוא אומר, אתה מקבל שעון עם קנייה של שתי קלטות וידיאו ועוד נשאר עודף לשוקולד מהמדפים שליד הקופה. לאיפה נגיע עם החידושים האלה, הוא תמיד שואל. אתה מבין, הוא אומר לי, זו הצרה עם הדור החדש, עם הניו-אייג' של הפוסט מודרניזם. אתם היום, במקום לחפור לעומק, רצים הצידה. כולם להוטים לרכוש, לקנות, לצרוך, להכניס לסלון, שיהיה לי גדול יותר, קטן יותר, מפואר יותר, מדליק יותר, מעורר קנאה יותר, מסוער יותר וחדשני יותר. אבל איפה החקירה פנימה. איפה השאלות. איפה הספקות, החיפוש, השיחה, הדיון. איפה המשפחה, הזכרונות, הסיפורים. הכל מושכן לטובת הרגע. הכל הונח בצד לטובת שעשועונים על כסף אמיתי ותכניות אירוח תפלות ותכניות מציאות שהדמיון והפלסטיק בהם רק מדגימים עד כמה עלובה היא המציאות השורה מסביב. אני מבין, אני אומר. אז דמיס רוסוס יותר מדליק אותך מ"ברינג איט בק" או ממה שעכשיו. אבל זה אומר עליך שאתה בדיוק כמו כולנו - מתגעגע ללהיות צעיר ונלהב ועם כל החיים לפניך. גם, הוא אומר. אבל זה גם מנסה לאמר שהחיים הפכו למשהו שלא רצינו שיהפכו. האלוהים החדש שלנו היום הוא עירום. והוא בטח הפרסומאי או האופנאי או הדי.ג'יי. והמקדש שלהם הוא הקניון הקרוב למקום מגוריך. והשמאנים או הכהנים המשמשים הם יפאנים נמרצים וקוריאנים בחלוקים לבנים שבונים לנו את כלי הקודש החדשים. קח את המיני-דיסק, הדיסקמן והלפטופ שלך ותשאל את עצמך מה ההבדל בינם לבין אבני החושן הטובות ההן שהיו לכוהנים של אבות אבותיך באפוד, חוץ מזה שצריך להטעין אותם מזמן לזמן. החלומות שלי כשהייתי נער, אמר אלוהים, לא היו להיות עורך-דין או רואה-חשבון. אני לא רציתי כסף ועוצמה כלכלית. אני רציתי את המוסיקה. רציתי להגיד לעולם משהו ולהגיד את זה הכי חזק שיכול. אז לימדתי את עצמי גיטרה וכשגיליתי שגיבסון ייצר משהו חדש, הלכתי וקניתי לי חשמלית. וזו היתה דרכי לדבר. ואתה יודע מה, לייב שמעון, לא הייתי מוטרד אם אני טוב או רע, אם יהיה שם כסף או לא, אם אני אצליח או אכשל - העיקר שהקשיבו לי. והם הקשיבו. היום אם לא הייתי בא עם תקליטיה בגודל של חנות, מי היה מקשיב. היו לי שני חלומות, הוא אמר לי כשדמעה מבצבצת לה. אחד היה לנגן ולגרום לאנשים להקשיב לי. והשני, שאחרי שאסיים לנגן, הם עדיין יישארו שלי. והגשמת את שניהם, שאלתי. את הראשון הגשמתי גדול ומהר. את השני לקח לי הרבה שנים להגשים. למעשה, אם לא לוקחים בחשבון שבתור אלוהים, אתם מה זה לי מקשיבים יפה, אז בתור בן-אדם, רק שניים הקשיבו לי באמת. ואתה אחד מהם. ומי השני, שאלתי. יש לך ספק, הוא עונה ומתגעגע. כשהסתכלתי על גד באותם רגעים, ראיתי בדיוק את מה שחשבתי שראיתי פעם אצל אבא שלי, עליו ועלי השלום. זו הייתה מן עייפות כזו של מי שהחיים אהובים עליו מאד, אבל קצת נמתחו לו יותר מדי. לפתע הוא נראה לי כל כך מוטרד ויגע שהתחלתי לחשוש לשלומו. כשגד היה צעיר והוא יכול היה להגיד הכל, לא כל כך היה לו מה. היום, כשלגד יש המון מה להגיד, הוא בקושי מצא אותי בתור שומע. גד הגיע, ללא ספק, לפסגת הכוח האנושי. הוא יכול, במחי-יד, לחסל מדינות שלמות או להרגיע הוריקן. אבל, באופן פרדוכסלי, הם מצאו את האדם שהכי פחות מעוניין בכוח הזה בכדי לשמש בתפקיד. אין לו את חדוות הכוח ואין לו את שמחת השליטה. הוא לא זרוע נטוייה ואין לו שמץ של חרון באף. הוא ההיפך הגמור מהאדוני צבאות הזה, האללה הוא אכבר, המייטי גד שיש מי שכל הזמן מייחצנים לנו בהתלהבות של תועמלני-מפלגות חרוצים ובמקצועיות של בריונים מהמפיה. עם הצעות שאי אפשר לסרב להן, עלאק. הוא פשוט בן-אדם. ואפילו חלש. וביני לבין עצמי אני גם לא יכול להמנע מהמחשבה העצובה, שעם שני חלומות כמו שהיו לו הוא אפילו קצת לוזר. ואולי זה שוב בצלמו ובדמותו רק ההיפך - אחרי הכל, עם כל הפלברות והשוויץ מבית היוצר של מי שניצחו את העמלקים, הרפאים ובאופן מסויים גם את הפלשתים, גם אנחנו לא מי יודע מה. הנה תראו אותי, לדוגמא.
כשאלוהים גדל כאן לפני הרבה שנים הארץ היתה ממש אחרת. אנשים אז היו רגילים שדברים לא קורים בכזאת מהירות כמו היום. היום הכל תוסס, מתחדש, מהיר, חד-פעמי, היסטרי, מתלהב ושנון. ולמול החידושים האלה גד מצליח לפעמים לאבד את העשתונות. זה לא שזה מרגיז אותו. זה יותר מאיים, מקומם, מלחיץ מאשר מרגיז. גד עוד זוכר את הימים שהם היו נוסעים מחולון אל חוף הים של יפו לעשות קבב על האש. הם היו מביאים איתם את הבשר הטחון, טרי טרי, ומערבבים במקום לעיסה בריאה, עם בצל ופטרוזיליה ואז מגלגלים לקציצות קטנות ומניחים על האסכלה המפוחמת. בינתיים היו מדליקים את הטייפ של הג'יפ הישן של אברם עם קלטת של "אספרם פוקו" (ככה זה נשמע לו אז..) ופותחים את הדלתות כדי לשמוע טוב. הפולניה היתה עושה סלט קטן ואברם היה זורק את גד המתנגד למים, לצחוקם של הילדים המוקסמים ממשחקי הכוח של האבות שלהם. הם היו זורקים אבנים לתוך הגלים וכל אחד היה מנסה לקלוע את האבן שלו לתוך אבוב מפונצ'ר שהיו מביאים איתם. והם גם היו עושים תחרויות ריצה הפוכה, שזה אומר מי מגיע הכי לאט למקומות ואפילו רוקדים על החוף, שבמקרה של הילדים זה אומר בנים עם בנים ובנות עם בנות, שלא יגידו שאוהבים. וכשהיה להם הכלב, הוא היה בא איתם ונכנס למים ושוחה אחריהם ומביא את המקל שהיו זורקים לו לעומק ומתנער עליהם ורסיסי-הים היו מרטיבים את הפולניה והיא היתה נשבעת שזה הכלב האחרון שהיא מסכימה לקבל הביתה, כי בין כה וכה אף אחד לא מטפל בו אלא רק היא. אחר-כך מישהו היה נוסע להביא מלאבי מיפו וככה היו כולם יושבים על החוף ומלקקים את האצבעות משרידי הקוקוס ומי הורדים. ובכל פעם הם היו יושבים ומתווכחים אם דמיס רוסוס הוא מסורס, הומו או סתם מוזר, כי אחרת איך זה יכול להיות שיש לו קול של נער מקהלה וגוף כמו הר מירון. גד זוכר את הימים שבהם היית קונה שעון וכולם היו מתעניינים כמה הוא עלה ומאיפה הכסף. היום, הוא אומר, אתה מקבל שעון עם קנייה של שתי קלטות וידיאו ועוד נשאר עודף לשוקולד מהמדפים שליד הקופה. לאיפה נגיע עם החידושים האלה, הוא תמיד שואל. אתה מבין, הוא אומר לי, זו הצרה עם הדור החדש, עם הניו-אייג' של הפוסט מודרניזם. אתם היום, במקום לחפור לעומק, רצים הצידה. כולם להוטים לרכוש, לקנות, לצרוך, להכניס לסלון, שיהיה לי גדול יותר, קטן יותר, מפואר יותר, מדליק יותר, מעורר קנאה יותר, מסוער יותר וחדשני יותר. אבל איפה החקירה פנימה. איפה השאלות. איפה הספקות, החיפוש, השיחה, הדיון. איפה המשפחה, הזכרונות, הסיפורים. הכל מושכן לטובת הרגע. הכל הונח בצד לטובת שעשועונים על כסף אמיתי ותכניות אירוח תפלות ותכניות מציאות שהדמיון והפלסטיק בהם רק מדגימים עד כמה עלובה היא המציאות השורה מסביב. אני מבין, אני אומר. אז דמיס רוסוס יותר מדליק אותך מ"ברינג איט בק" או ממה שעכשיו. אבל זה אומר עליך שאתה בדיוק כמו כולנו - מתגעגע ללהיות צעיר ונלהב ועם כל החיים לפניך. גם, הוא אומר. אבל זה גם מנסה לאמר שהחיים הפכו למשהו שלא רצינו שיהפכו. האלוהים החדש שלנו היום הוא עירום. והוא בטח הפרסומאי או האופנאי או הדי.ג'יי. והמקדש שלהם הוא הקניון הקרוב למקום מגוריך. והשמאנים או הכהנים המשמשים הם יפאנים נמרצים וקוריאנים בחלוקים לבנים שבונים לנו את כלי הקודש החדשים. קח את המיני-דיסק, הדיסקמן והלפטופ שלך ותשאל את עצמך מה ההבדל בינם לבין אבני החושן הטובות ההן שהיו לכוהנים של אבות אבותיך באפוד, חוץ מזה שצריך להטעין אותם מזמן לזמן. החלומות שלי כשהייתי נער, אמר אלוהים, לא היו להיות עורך-דין או רואה-חשבון. אני לא רציתי כסף ועוצמה כלכלית. אני רציתי את המוסיקה. רציתי להגיד לעולם משהו ולהגיד את זה הכי חזק שיכול. אז לימדתי את עצמי גיטרה וכשגיליתי שגיבסון ייצר משהו חדש, הלכתי וקניתי לי חשמלית. וזו היתה דרכי לדבר. ואתה יודע מה, לייב שמעון, לא הייתי מוטרד אם אני טוב או רע, אם יהיה שם כסף או לא, אם אני אצליח או אכשל - העיקר שהקשיבו לי. והם הקשיבו. היום אם לא הייתי בא עם תקליטיה בגודל של חנות, מי היה מקשיב. היו לי שני חלומות, הוא אמר לי כשדמעה מבצבצת לה. אחד היה לנגן ולגרום לאנשים להקשיב לי. והשני, שאחרי שאסיים לנגן, הם עדיין יישארו שלי. והגשמת את שניהם, שאלתי. את הראשון הגשמתי גדול ומהר. את השני לקח לי הרבה שנים להגשים. למעשה, אם לא לוקחים בחשבון שבתור אלוהים, אתם מה זה לי מקשיבים יפה, אז בתור בן-אדם, רק שניים הקשיבו לי באמת. ואתה אחד מהם. ומי השני, שאלתי. יש לך ספק, הוא עונה ומתגעגע. כשהסתכלתי על גד באותם רגעים, ראיתי בדיוק את מה שחשבתי שראיתי פעם אצל אבא שלי, עליו ועלי השלום. זו הייתה מן עייפות כזו של מי שהחיים אהובים עליו מאד, אבל קצת נמתחו לו יותר מדי. לפתע הוא נראה לי כל כך מוטרד ויגע שהתחלתי לחשוש לשלומו. כשגד היה צעיר והוא יכול היה להגיד הכל, לא כל כך היה לו מה. היום, כשלגד יש המון מה להגיד, הוא בקושי מצא אותי בתור שומע. גד הגיע, ללא ספק, לפסגת הכוח האנושי. הוא יכול, במחי-יד, לחסל מדינות שלמות או להרגיע הוריקן. אבל, באופן פרדוכסלי, הם מצאו את האדם שהכי פחות מעוניין בכוח הזה בכדי לשמש בתפקיד. אין לו את חדוות הכוח ואין לו את שמחת השליטה. הוא לא זרוע נטוייה ואין לו שמץ של חרון באף. הוא ההיפך הגמור מהאדוני צבאות הזה, האללה הוא אכבר, המייטי גד שיש מי שכל הזמן מייחצנים לנו בהתלהבות של תועמלני-מפלגות חרוצים ובמקצועיות של בריונים מהמפיה. עם הצעות שאי אפשר לסרב להן, עלאק. הוא פשוט בן-אדם. ואפילו חלש. וביני לבין עצמי אני גם לא יכול להמנע מהמחשבה העצובה, שעם שני חלומות כמו שהיו לו הוא אפילו קצת לוזר. ואולי זה שוב בצלמו ובדמותו רק ההיפך - אחרי הכל, עם כל הפלברות והשוויץ מבית היוצר של מי שניצחו את העמלקים, הרפאים ובאופן מסויים גם את הפלשתים, גם אנחנו לא מי יודע מה. הנה תראו אותי, לדוגמא.
