אספר לך על הנדל
אבל קודם כל, תפעילי את הפתיחה. כי למרות החורף הסוער שנחת עלינו, נסענו בשבת האחרונה לכנסייה שעל הצוק באבו-גוש לשמוע את "המשיח" של הנדל. אפשר היה להשקיף משם על הכפר שהיה השרוי במין ערפל קודר. האפרוריות שכיסתה באותו יום את הרי יהודה, הוסיפה נופך עגמומי לכל התמונה. בקור העז, ומתחת לזרזיפי הגשם שטפטפו עלינו ברוך, עמדנו שלושתנו והתמזגנו לתוך האפור הזה. האמת? הדבר שהכי רצינו באותו רגע, זה היה לשבת במקום מוסק, להביט על הסערה מבעד לחלון מלא אדים, ולחמם את כפות הידיים עם ספל שוקו ענק – כזה שמטביעים בו קובייה של שוקולד בתוך החלב החם. ובכל זאת, לפני כניסתנו לכנסייה, עמדנו עטופים במעילים ובצעיפים, הידיים שקועות עמוק בכיסים וחיפשנו את הדמות ההיא שרואים בציורים שבאגדות, מסתתרת בין העננים ונושפת בעוצמה את הרוחות המקפיאות האלה. כי הרי אלוהים תמיד מסתובב במקומות קדושים, לא כך? והגשם לא הפסיק לרדת. את יודעת… בפתיחה, כאשר הצלילים הראשונים התחילו להתנגן – חשתי מין התרגשות כזו אופפת אותי. זו תחושה שבה העיניים מתמלאות לשנייה או שתיים בדמעות, הקול נחנק לרגע; וזה עובר. אי אפשר להסביר את ההתרגשות הזו, אבל היא עושה טוב בלב. תארי לך. כנסייה פשוטה ועגמומית, כמאתיים נשמות קפואות ישובות, דרוכות בהמתנה לקראת הצלילים שקשה להאמין שניתן להפיק בקלות כזו, שקט תהומי כאילו שסוף העולם הגיע; ואז… כינור אחד שמוביל לאיטו וסוחף אחריו את כל השאר. יש משהו מאוד קסום בכמה שניות האלה של הפתיחות. ואז הגיעה זמרת האלט. נוכחותה היתה כה מרשימה, שאפילו עכשיו, כמה ימים אחרי, אני עדיין מדמה את עוצמת קולה, את החושניות של פיה ואת עיניה הבורקות. ברגישות מהממת, היא הצליחה לבטא גם כאב וגם שמחה, גם תשוקה וגם חמלה. עמדה שם מול כולם, גבוהה ותמירה, לבושה בשמלה ארוכה חשופת כתפיים (בקור הזה); וקולה הדהד בחלל הכנסייה וצימרר אותי. והסוף… הצליל האחרון. הרגע שבו כל הכלים מסיימים את היצירה כאיש אחד, משולבים במעין ריקוד כאוטי ופרוע. הרגע שבו שערותיו של המנצח מתנפנפות כאילו שרוח איומה פרצה לתוך האולם. ואז… אז שקט של שנייה או שתיים, בין הסיום לבין מחיאות הכפיים. והקנאה שלי, כלפי האנשים שם על הבמה, שמסוגלים לבטא בצורה פיוטית כל כך את כל מה שהנדל התכוון להביע לפני 250 שנה. שמעתי הרבה ביצועים יותר טובים מזה. ובכל זאת, זו היתה חוויה מיוחדת במינה. כי, תסכימי איתי, שזה מאוד אקטואלי לבצע את "המשיח" בימים אלה. כי אולי, מי יודע… אולי משיח יבוא, לא? נראה לי שאנחנו זקוקים למשהו כזה עם כל מה שקורה מסביב. אם כי, מהניסיון שלי, לא רק שמשיח לא בא, הוא גם לא מטלפן… יצאנו מהכנסייה בשקט, שלובי ידיים, מהורהרים ונרגשים. וכמובן שלא פסחנו על ארוחת צהריים במסעדה האהובה עלינו באבו-גוש. חיחיחי… בעצם… אני בטוח שרק המחשבה על מרק השעועית החם, החומוסים והסלטים והשישליקים, זה מה שגרם לגוזל להשתעמם בסבלנות ולחכות בקוצר רוח לסיום היצירה. ואת יודעת… באבו-גוש, כמו באבו-גוש… אין מלצריות. רק מלצרים מעפנים… ובשבת הקרובה… בשבת הקרובה – לא תאמיני… פרגולזי, "סטאבט מאטר". אין מתאים מזה לסוף השנה. במנזר לטרון. ´סמאק. אין מסעדות בלטרון… סקסופון
אבל קודם כל, תפעילי את הפתיחה. כי למרות החורף הסוער שנחת עלינו, נסענו בשבת האחרונה לכנסייה שעל הצוק באבו-גוש לשמוע את "המשיח" של הנדל. אפשר היה להשקיף משם על הכפר שהיה השרוי במין ערפל קודר. האפרוריות שכיסתה באותו יום את הרי יהודה, הוסיפה נופך עגמומי לכל התמונה. בקור העז, ומתחת לזרזיפי הגשם שטפטפו עלינו ברוך, עמדנו שלושתנו והתמזגנו לתוך האפור הזה. האמת? הדבר שהכי רצינו באותו רגע, זה היה לשבת במקום מוסק, להביט על הסערה מבעד לחלון מלא אדים, ולחמם את כפות הידיים עם ספל שוקו ענק – כזה שמטביעים בו קובייה של שוקולד בתוך החלב החם. ובכל זאת, לפני כניסתנו לכנסייה, עמדנו עטופים במעילים ובצעיפים, הידיים שקועות עמוק בכיסים וחיפשנו את הדמות ההיא שרואים בציורים שבאגדות, מסתתרת בין העננים ונושפת בעוצמה את הרוחות המקפיאות האלה. כי הרי אלוהים תמיד מסתובב במקומות קדושים, לא כך? והגשם לא הפסיק לרדת. את יודעת… בפתיחה, כאשר הצלילים הראשונים התחילו להתנגן – חשתי מין התרגשות כזו אופפת אותי. זו תחושה שבה העיניים מתמלאות לשנייה או שתיים בדמעות, הקול נחנק לרגע; וזה עובר. אי אפשר להסביר את ההתרגשות הזו, אבל היא עושה טוב בלב. תארי לך. כנסייה פשוטה ועגמומית, כמאתיים נשמות קפואות ישובות, דרוכות בהמתנה לקראת הצלילים שקשה להאמין שניתן להפיק בקלות כזו, שקט תהומי כאילו שסוף העולם הגיע; ואז… כינור אחד שמוביל לאיטו וסוחף אחריו את כל השאר. יש משהו מאוד קסום בכמה שניות האלה של הפתיחות. ואז הגיעה זמרת האלט. נוכחותה היתה כה מרשימה, שאפילו עכשיו, כמה ימים אחרי, אני עדיין מדמה את עוצמת קולה, את החושניות של פיה ואת עיניה הבורקות. ברגישות מהממת, היא הצליחה לבטא גם כאב וגם שמחה, גם תשוקה וגם חמלה. עמדה שם מול כולם, גבוהה ותמירה, לבושה בשמלה ארוכה חשופת כתפיים (בקור הזה); וקולה הדהד בחלל הכנסייה וצימרר אותי. והסוף… הצליל האחרון. הרגע שבו כל הכלים מסיימים את היצירה כאיש אחד, משולבים במעין ריקוד כאוטי ופרוע. הרגע שבו שערותיו של המנצח מתנפנפות כאילו שרוח איומה פרצה לתוך האולם. ואז… אז שקט של שנייה או שתיים, בין הסיום לבין מחיאות הכפיים. והקנאה שלי, כלפי האנשים שם על הבמה, שמסוגלים לבטא בצורה פיוטית כל כך את כל מה שהנדל התכוון להביע לפני 250 שנה. שמעתי הרבה ביצועים יותר טובים מזה. ובכל זאת, זו היתה חוויה מיוחדת במינה. כי, תסכימי איתי, שזה מאוד אקטואלי לבצע את "המשיח" בימים אלה. כי אולי, מי יודע… אולי משיח יבוא, לא? נראה לי שאנחנו זקוקים למשהו כזה עם כל מה שקורה מסביב. אם כי, מהניסיון שלי, לא רק שמשיח לא בא, הוא גם לא מטלפן… יצאנו מהכנסייה בשקט, שלובי ידיים, מהורהרים ונרגשים. וכמובן שלא פסחנו על ארוחת צהריים במסעדה האהובה עלינו באבו-גוש. חיחיחי… בעצם… אני בטוח שרק המחשבה על מרק השעועית החם, החומוסים והסלטים והשישליקים, זה מה שגרם לגוזל להשתעמם בסבלנות ולחכות בקוצר רוח לסיום היצירה. ואת יודעת… באבו-גוש, כמו באבו-גוש… אין מלצריות. רק מלצרים מעפנים… ובשבת הקרובה… בשבת הקרובה – לא תאמיני… פרגולזי, "סטאבט מאטר". אין מתאים מזה לסוף השנה. במנזר לטרון. ´סמאק. אין מסעדות בלטרון… סקסופון