מיכי 10
Member
אעפ"י שכבר מאוחר, אדווח עכשיו, כי מחר לא יהיה לי זמן.
היום קיימנו ערב לזִכרו של קרטיס, שנפטר לצערנו הרב לפני כארבעה שבועות.
היינו חמישה עשר חברים! הפעם הנחיתי את הערב, עד כמה שהיה צורך בהנחיה, והדלקתי נר נשמה.
דוד הביא הרבה belaj fotoj של קרטיס לבד, של קרטיס ושלו, וגם עם חברים שלהם ובני משפחה שלהם. הוא שילב גם תמונות של מקומות בקנדה, שלג, כלבים שהם גִּדלו, עצים בשלכת צבעונית ומרהיבה, עלים של אֶדֶר (מֵייפֶּל - הסמל של קנדה), ונופים מטיולים שלהם בישראל.
בנוסף לכל זה, היו הרבה צילומים של תמונות יפהפיות שקרטיס צייר. הוא צייר לרוב בסגנון ריאליסטי, עד כדי כך, שפעמים לא מעטות, לא היינו בטוחים אם אלה ציורים או צילומים
התמונות רצו במעגל ברקע, ודוד נשא הספד נאה שהוא כתב באספרנטו!
אחרי זה הוא הראה לנו שלושה סרטונים שבהם קרטיס מנגן על פסנתר (שניים מהם במועדון א-ו בטורונטו, ואחד מהזמן האחרון, בבית). למרות שההקלטה לא היתה מושלמת מבחינה טכנית, הנגינה של קרטיס היתה מצוינת. (אהבתי במיוחד את הקטע של שופן).
שאלנו את דוד קצת שאלות על קרטיס, על חייהם בקנדה, על העבודות שלהם, ושמענו סיפורים מעניינים.
לאחר מכן הקריאה יואלה את הדברים היפים שכתבה על קרטיס, ועל הקשר שלה איתו ועם דוד. ולבסוף נתנה לדוד את הדף שהכינה.
בהמשך קראתי גם אני סיפור על כך שקרטיס היה זה, אשר בזכותו בכלל הגעתי למועדון אספרנטו התל אביבי. אף אחד מהחברים האספרנטיסטים האחרים - הווירטואליים שלי, לא העלה בדעתו שאפשר גם להזמין אותי למועדון.
עד היום אני מתפלאת על כך. כי אנחנו תמיד נוהגים להזמין כל מי שמתעניין או אפילו רק כמעט מתעניין בא-ו, לבוא למועדון. וגם לפני שמונה שנים וחצי היה נהוג כך. אז למה רק אותי לא הזמינו? תמהתני.
ואילו לקרטיס המנומס, היה מובן מאליו שיהיה זה רעיון נכון, ולא אשכח לו זאת.
אחרי זה, לשאלתה של לאה איך היכרתי את דוד ואת קרטיס עוד לפני שהגעתי לאספרנטו, סיפרתי את הסיפור באספרנטו, באופן חופשי, כי לא כתבתי את זה מראש.
ואז חיקיתי את המחווה של יואלה, שנראתה לי מאד מתאימה, ונתתי גם את הדף שלי לדוד.
עד שהיה עלינו לפנות את החדר לישיבת ההנהלה, עוד הוספנו לצפות בתמונות, ולשוחח עם דוד.
בסך הכל היה זה ערב עצוב, אבל גם מעניין, תרבותי ומכבֵּד את זכרו של קרטיס, שאותו כולנו חיבבנו ביותר.
מקווים שדוד ימשיך להיות בקשר איתנו. אספרנטו הוא כבר יודע יפה. נקווה שיצליח במשך הזמן להתגבר על הגעגועים העזים, ועל הכאב שבהגעה למועדון שלנו ללא חברו הטוב והיקר.
היום קיימנו ערב לזִכרו של קרטיס, שנפטר לצערנו הרב לפני כארבעה שבועות.
היינו חמישה עשר חברים! הפעם הנחיתי את הערב, עד כמה שהיה צורך בהנחיה, והדלקתי נר נשמה.
דוד הביא הרבה belaj fotoj של קרטיס לבד, של קרטיס ושלו, וגם עם חברים שלהם ובני משפחה שלהם. הוא שילב גם תמונות של מקומות בקנדה, שלג, כלבים שהם גִּדלו, עצים בשלכת צבעונית ומרהיבה, עלים של אֶדֶר (מֵייפֶּל - הסמל של קנדה), ונופים מטיולים שלהם בישראל.
בנוסף לכל זה, היו הרבה צילומים של תמונות יפהפיות שקרטיס צייר. הוא צייר לרוב בסגנון ריאליסטי, עד כדי כך, שפעמים לא מעטות, לא היינו בטוחים אם אלה ציורים או צילומים
התמונות רצו במעגל ברקע, ודוד נשא הספד נאה שהוא כתב באספרנטו!
אחרי זה הוא הראה לנו שלושה סרטונים שבהם קרטיס מנגן על פסנתר (שניים מהם במועדון א-ו בטורונטו, ואחד מהזמן האחרון, בבית). למרות שההקלטה לא היתה מושלמת מבחינה טכנית, הנגינה של קרטיס היתה מצוינת. (אהבתי במיוחד את הקטע של שופן).
שאלנו את דוד קצת שאלות על קרטיס, על חייהם בקנדה, על העבודות שלהם, ושמענו סיפורים מעניינים.
לאחר מכן הקריאה יואלה את הדברים היפים שכתבה על קרטיס, ועל הקשר שלה איתו ועם דוד. ולבסוף נתנה לדוד את הדף שהכינה.
בהמשך קראתי גם אני סיפור על כך שקרטיס היה זה, אשר בזכותו בכלל הגעתי למועדון אספרנטו התל אביבי. אף אחד מהחברים האספרנטיסטים האחרים - הווירטואליים שלי, לא העלה בדעתו שאפשר גם להזמין אותי למועדון.
עד היום אני מתפלאת על כך. כי אנחנו תמיד נוהגים להזמין כל מי שמתעניין או אפילו רק כמעט מתעניין בא-ו, לבוא למועדון. וגם לפני שמונה שנים וחצי היה נהוג כך. אז למה רק אותי לא הזמינו? תמהתני.
ואילו לקרטיס המנומס, היה מובן מאליו שיהיה זה רעיון נכון, ולא אשכח לו זאת.
אחרי זה, לשאלתה של לאה איך היכרתי את דוד ואת קרטיס עוד לפני שהגעתי לאספרנטו, סיפרתי את הסיפור באספרנטו, באופן חופשי, כי לא כתבתי את זה מראש.
ואז חיקיתי את המחווה של יואלה, שנראתה לי מאד מתאימה, ונתתי גם את הדף שלי לדוד.
עד שהיה עלינו לפנות את החדר לישיבת ההנהלה, עוד הוספנו לצפות בתמונות, ולשוחח עם דוד.
בסך הכל היה זה ערב עצוב, אבל גם מעניין, תרבותי ומכבֵּד את זכרו של קרטיס, שאותו כולנו חיבבנו ביותר.
מקווים שדוד ימשיך להיות בקשר איתנו. אספרנטו הוא כבר יודע יפה. נקווה שיצליח במשך הזמן להתגבר על הגעגועים העזים, ועל הכאב שבהגעה למועדון שלנו ללא חברו הטוב והיקר.