אף אחד לא אוהב אותי

[יסמין@]

אימוץ זה למרחיקי לכת!!!

 

[Noga Lavie]

אף אחד לא אוהב אותי

אתמול זיו התפרצה כנגד הבובה האהובה עליה, וסירבה להכיר בה כבובה אהובה. זו בובת בד בצורת פרה, וזיו מתייחסת אליה כמשהו בין חברתה הטובה ביותר לבין בת. ואתמול היא חזרה ואמרה לאוריאל שקוּטְצְ'יֶה היא הילדה שלה. בסוף אוריאל אמר לה משהו על כך שאם קוטצ'יה בתה של זיו, זה הופך אותה לנכדה שלנו, ונכדים אהובים על סבים הכי הרבה.
מכאן והילך התפרץ הר געש של רגשות, וקוטצ'יה הושלכה ממעמדה הרם אל מתחת למיטה, אל בינות הצעצועים ה"נחותים". לא רק שזיו השליכה את קוטצ'ה מעל פניה, לנו אסור היה לנסות ולחלץ את קוטצ'יה האומללה.
הייתי מתייחסת לזה בשעשוע, אם זו לא הייתה התגברות של בעיה שאנו רואים כבר זמן רב, עם דוגמאות רבות ושונות, המערבות אנשים שונים.

זיו זקוקה להוכחות אהבה מצד כל הסובבים אותה ללא הרף. למרות כל ההוכחות שהיא מקבלת מאיתנו, מחבריה ובני משפחה שונים, מספיקה מילה אחת לא במקום, והיא מסוגלת לנטור טינת "לא אוהבים אותי" שבוע. היא עשתה זאת לחברה הטוב ביותר, וכאשר נאותה לסלוח לו סוף כל סוף, היא דרשה הצהרות נאמנות חמורות. כאשר התברר לה ששייקה (חתולנו) מקנא בחתלתולי השכנים, היא הזדהתה איתו לגמרי והקדישה לו שעות של תשומת לב.

עם גיל ההתבגרות העומד לפתחנו, ועם העובדה שזו בעיה שאנו מתמודדים איתה שנים אך היא רק הולכת ומחמירה, אני מודאגת.
מודאגת שהיא אינה מצליחה להרגיש אהובה.
מודאגת מכך שהיא תרחיק מעליה חברים באובססיה הזו.
מודאגת שתקלע ליחסים עם אנשים שאינם טובים לה, אך יספקו את המחסור הזה, ומכיוון שהיא עצמה אינה מוותרת על יחסים שכבר נוצרו, היא תלך עם הראש דרך הקיר כדי לשמר יחסים שכאלו גם אם יפגעו בה.

 

[China8]

נשמע לי קצת מוכר

אמנם גיל ההתבגרות כביכול רחוק עדיין, הילדה רק בת 6.5 אבל אנחנו מזהים התנהגות די דומה לפעמים, זה בא בגלים ובתקופות.
נדמה לי שכתבתי על זה כאן בעבר. היו פעמים של התפרצויות בכי נורא וזעקות "אף אחד לא אוהב אותי", "אמא לא אוהבת אותי יותר". זה בכל פעם שבר לי את הלב, אפילו שבתוכי ידעתי שזה נאמר על מנת לעורר פרובוקציה ומתוזמן היטב, למשל כאשר אני כועסת עליה או כשהיא צריכה ללכת לישון.
יכול להיות שגם אצל זיו יש רצון לתשומת לב ע"י ההתבטאויות האלה? מה תגובתכם כשהיא אומרת את הדברים? אצלנו יש רצון בלתי פוסק לקבלת אהבה מכל הסביבה והמון המון תשומת לב. כשדברים כאלה נאמרים הייתי מתייחסת לכך בענייניות כמו "אמא מאד אוהבת אותך" אבל לא יוצאת מגדרי כדי לא להקצין את הפרובוקציות. בשנה האחרונה זה פחת מאד, אבל בהחלט לא נעלם.

 

[Noga Lavie]

תקופת גיל אחרת

גם לזיו היה את זה בסביבות אותו גיל. זה בעיקר היה נשק נגדנו, כדי להשיג דברים, וכשלא התייחסנו לזה, זה צומצם עד נעלם. אבל עכשיו זה אחר, פשוט אחר.

 

[אבי351]

אולי תלכי לייעוץ מקצועי כדי לעזור לה זה לפעמים יכול לעזור

 

[KallaGLP]

אני גם בדעה שאם זו בעיה מורגשת

שגם מחמירה עם הזמן, אין מנוס אלא לפנות לטיפול מקצועי.

 

[משתפרת]

הלב יוצא אל הילדה...

ברור לגמרי שהיא אהובה ללא תנאי, אהובה עד אין סוף. רק לה זה לא ברור. היא באמת ובתמים לא מאמינה שזה כך. התחושה שלה היא של חוסר ביטחון.
אתם כמובן תמשיכו לספר לה שהיא אהובה, זה ירכך וישכך אך לא ימלא לגמרי את הצורך הזה. אני מכירה את זה שבכל פעם שמישהו מאיתנו כעס על לינדו הוא היה יכול להגיד לאחותו דברים כמו: "אבא לא אוהב אותי, הוא צעק עלי". והוא שמע לא פעם שגם כעס מגיע מאיכפתיות והאיכפתיות הספציפית הזו מגיעה מאהבה. בעיתות רגיעה זה עובד, ברגעי משבר הוא מסוגל להיתלות באירועים נקודתיים ולהסיק מהם מסקנה שממש לא מחוברת למציאות. ו...כן, חוסר הבטחון הזה יכול להיות בעייתי כשמדובר ביחסים בין אנשים. זה אכן יכול להביא לאי יכולת לסיים קשר מזיק, או להיפך- לגרום לכך שכשקשר מעמיק האדם הלא בטוח ישבור אותו לפני שהצד השני יעשה זאת (או שלא, אבל האדם הלא בטוח לא נשאר שם מספיק זמן כדי לבדוק). אני מכירה מקרים כאלה וגם כאלה.
נגה, אינני יכולה לדעת אם טיפול מקצועי יועיל מכיוון שלא ניסינו את זה. יודעת שכדאי שתתמידו לספק לה מילות אהבה ותיאורים של עומק הרגש שלכם.
נקודה שרציתי להתיחס אליה: זיו מתייחסת בחרדה אל האהבה אל מישהו אחר. כשציינת שהורים אוהבים את הנכדים שלהם היא פשוט השליכה את הבובה-הנכדה. כאילו שהאהבה אל הבובה תבטל את האהבה לזיו. כדאי שתתיחסו בנוכחותה לכך שכל אהבה היא ייחודית ולא באה על חשבון אהבה אחרת. דברי על כך שלא הפסקת לאהוב את אמא ואבא שלך כשהתחלת לאהוב את אוריאל, אהבה מתווספת ולא מתחלקת. דברי על כך שכשזיו הצטרפה האהבה אליה לא הפחיתה מהאהבה לאוריאל, להיפך, המשכת לאהוב אותו כבן זוג ונוספה עוד אהבה אליו כאבא של זיו. והמשכתם לאהוב את שייע. וכשלזיו יהיו ילדים תאהבו אותם ותאהבו את זיו עוד יותר. גם כזיו וגם כאמא של הנכדים האהובים (או כרגע- כאמא של הבובה).

 

[דניאלהI11111]

כואב שלעיתים חרף כל האהבה שאנחנו מעתירים, קשה למתוקים לחוש

עד הסוף אהובים, ויש עוד חלק בתוכם שאינו בטוח, שבא לפעמים כשוק עבורנו ההורים.
אך נראה לי די טבעי לאור ההסטוריה שלהם. סבלנות וסבלנות וסבלנות, והמון המון חיזוקים וחיבוקים, אותות אהבה. לדעתי אפשר גם להגיד מפורשות: אולי בגלל שלא הייתי שם בשלוש השנים הראשונות שלך, קשה לך לפעמים להאמין עד כמה אני אוהבת אותך. כלומר חשוב בעיני לעשות את הקישור הזה שיהיה במודעות של זיו. וכמובן סתם להגיד באופן ספונטני "אני אוהבת אותך", "אוי, כל כך התגעגעתי אלייך היום". "מי אהובה של אמא?" וכן הלאה. כי מה שברור אולי לילד אחר כאן לא עד הסוף ברור לה, וצריך לדעתי להגיד שוב ושוב.

 

[יסמין@]

מאוד מסכימה! תודה שניסחת את דעתי

 

[Noga Lavie]

בסופו של דבר

זיו היא ילדה נורמלית, עם תבלין של אימוץ. אני היא זו המביטה בה ומזהה נקודות כאב. אז קיים בה חור שחור שאינו מתמלא בנושא אהבה בכלל ואהבת אם בפרט, אבל כשאני מביטה בה במבט אובייקטיבי ככל האפשר, היא ילדה נורמלית, חברותית, שמצליחה לתקשר עם חבריה בצורה נורמלית. לפעמים יש ירידות, לפעמים יש עליות, אבל כשאני באה לאסוף אותה מביה"ס, היא אינה לבדה.
גם ביחסיה איתי, שם היא מצהירה על חוסר אהבה בריש גלי בכל הזדמנות הניקרית בדרכה (והצהרות אהבה שלי הן בהן בהחלט הזדמנות לגיטימית מבחינתה), אפשר לראות את האהבה שלה אלי, ולזרים קשה לנחש שהילדה טוענת לחוסר אהבה טוטלי כלפי.

בינתיים שינינו גישה, איננו מייעצים לה דבר, רק מביעים אמפתיה. אנו מבררים על פסיכולוגים זמינים באזורינו, בעלי נסיון בטיפול בילדים מאומצים, למרות שאיננו בטוחים שנפנה לאחד כזה בקרוב. לפחות לא לפני ששאלה מנוסחת בזהירות למחנכת שלה תעלה שיש בעיה אמיתית גם בביה"ס (מה שלא סביר להניח, כי איננו מקבלים הערות לידיעתנו ביומן שלה, מה שמורתה השנה מאוד אוהבת לכתוב להורים אחרים).

 

[דניאלהI11111]

 

[KallaGLP]

אני לא בטוחה שבהכרח יש להסיק מסקנות בעניין הזה

מהתנהגותה בבית הספר. האנשים הקרובים, האוהבים והאהובים ביותר על זיו, שאהבתם היא החשובה לה ביותר ושאותה היא בוחנת ללא הרף, אינם נמצאים בבית הספר. כמו כן, בבית היא אולי מרשה לעצמה לבטא רגשות שייתכן מאוד שתשמור לעצמה או כלל לא תרגיש צורך לבטא במסגרת פחות משרה ביטחון ואינטימית ועם אנשים זרים וקרובים פחות. אתכם היא מרגישה מספיק בטוחה ואתם מספיק חשובים לה (הכי חשובים לה!) כדי לבטא בכנות את המצוקות שלה, וזה דבר מבורך כי זה מעיד על האהבה והקרבה ביניכם. אם אתם, כהוריה, חשים שיש בעיה רגשית המקשה על זיו, זה מספיק מבחינתי ואין צורך לאשש זאת על ידי פנייה לגורמים שלישיים (כלומר, בהחלט כדאי לפנות למחנכת כדי לקבל את התמונה בשלמותה ולוודא שאין בעיה גם בבית הספר, אך לא להסיק מכך ששגיתם או הגזמתם בתחושות שלכם). אין זה משליך, לדעתי, על היותה ילדה נורמלית או בכלל קשור לנורמליות. מדובר כאן באיזשהו חשש טבעי הנובע מנסיבות החיים שלה לפני שהגיעה אליכם, מהחסך העמוק שליווה אותה מלידתה, וזה "נורמלי" שהפנימה והטמיעה את החשש הזה ושהיא מתקשה להשתחרר ממנו למרות היותה אהובה ואוהבת לא פחות מכל ילד אחר. למיטב ידיעתי זיו אומצה כמעט בגיל שלוש, וזה כבר גיל מספיק בוגר להפנמת התחושה של חסך כזה ולכן אין זה מפתיע שהיא קיימת אינסטינקטיבית בלי קשר לשינוי בנסיבות. לדעתי זה מצוין שאתם מחפשים איש מקצוע, ובשלב הראשון אני הייתי פונה לבד, בלי זיו, והייתי שומעת מה יש לפסיכולוג/ית להגיד או להציע, ואז מחליטה מה, אם בכלל, לעשות הלאה. בהתבסס על מה שסיפרת, לא הייתי דוחה את הפנייה הראשונית הזו. בכל אופן, בהצלחה בכל שתבחרו לעשות.

 

[Noga Lavie]

חששנו שיש הסלמה בהתנהגותה

ובעיקר חששנו מהסלמה כלפי ילדים. אך נראה שמה שראינו הייתה התנהגות חופשה משועממת, ולא יותר מכך.
כל עוד זה מולנו "בלבד", אין לנו בעיה עם זה. בסופו של דבר, אנו מתמודדים עם פן זה או אחר של אותה בעיה מהיום בו זיו הגיעה אלינו, וכל פעם הפן משתנה לאחר שהפן הקודם נפתר בצורה זו או אחרת עבורה. כך שאנו יודעים שאנו מתפקדים בהצלחה מסויימת מולה.
וכן, היא אומצה בגיל שלוש, כך שזה היה צפוי, ולמען האמת, זה הרבה פחות מן הצפוי, מה שכל פעם מפתיע אותי מחדש (לטובה, כמובן שלטובה).

 

[KallaGLP]

אתם בטח יודעים טוב יותר. אני התבססתי אך ורק

על התיאור הספציפי בהודעתך. חייבת להודות שהתיאור עם הבובה, כפי שקראתי אותו כאן, נראה לי משהו שלא הייתי עוברת עליו על סדר היום. אך ייתכן ויש נסיבות אחרות שאיני מודעת אליהן שגורמות לי לא לראות את התמונה המלאה, ולכן כמובן שאיני מתיימרת לדעת יותר טוב מכם, ההורים, אם בכלל דרושה התערבות ואם כן - מאיזה סוג.

 

[Noga Lavie]

ולא בכדי

ראית את הסיטואציה בצורה חמורה. האמת היא שכל פעם שזיו עוברת לשלב חדש, אני מגיבה בפאניקה כלשהי, וכותבת על הסיטואציה בחומרה. סביר להניח שאם לא הייתי מתרגשת ממנה, הייתי כותבת עליה אחרת, וזה היה נראה פחות חמור.
אבל אני כותבת בסערה כלשהי, קוראת את התגובות, ונרגעת.
זה רוגע עם יד על הדופק, מוכן להשתנות על פי הצורך ברגע. בינתיים, למרות שאנו פועלים למציאת עזרה מקצועית, אם וכאשר, נזדקק לה, אין צורך לשנות משהו. צריך רק לזכור שגיל ההתבגרות מתקרב, וסערות רגשיות מתחילות להתרגש עלינו יותר ויותר.

 

[KallaGLP]

יופי, שמחה לשמוע.

באמת בלתי אפשרי להעריך את המצב בצורה נכונה מהצד על סמך הודעה או שתיים באינטרנט, מה גם שלא התנסיתי אישית במשהו דומה. לפעמים אנשים כותבים פה הודעות שנשמעות לחוצות, אך הרושם שלי שהמצב הרבה פחות חמור מהרושם שנוצר בהודעה ואופייני כמעט לכל ילד באשר הוא ילד, ולכן אני להפך, מנסה להרגיע, אך דווקא המצב שתיארת זה משהו שלא התנסיתי בו ולכן אולי הגבתי ביותר דאגה מהמתבקש.