אפופה וממאנת לשכוח , אבל ממשיכה הלאה
הצצתי מעט מעבר לוילון החוצה לחצר, וראיתי את ערוגות הגינה, שם אבא זורע כל מיני זרעים, לא היה לי עדיין את האומץ לצאת, אז שוב חזרתי למיטתי, התהפכתי מצד לצד לא נרדמת, כמה אפשר לישון, כמה אפשר לקרוא, ואז שוב קמתי מהמיטה והחלטתי שהיום אני אצא בפעם הראשונה, אולי השד לא כל כך נורא, עמדתי ליד הדלת, אחזתי בידית ולאט לאט הורדתי אותה מטה, והנה הדלת נפתחת, קרני השמש חדרו מעט לתוך ביתי, ירדתי את שתי המדרגות בזהירות והופ, הסתנוורתי מהאור שחדר לי חזק פתאום לעיניים. העיניים שרפו וזלגו דמעות, אך עכשיו הדמעות האלו לא היו של עצב, אלא דמעות של אור, אור שיציף אותי ומתחיל מהעיניים. שוב הלכתי לעט לעט עם השביל לכיוון הערוגות, רציתי לראות מה חדש בגינה שלנו, מה עם הכלבה ניקי, ומה עם כל פלאי הטבע שמחייכים לי עכשיו. ישבתי ליד אחת הערוגות ומסביבי היתה צימחיה פראית, עדיין לא רוצה שיראו אותי, לא רוצה שישאלו שאלות, לא רוצה שיחטטו בנשמתי שלאט לאט מנסה להחלים, ולאסוף את השברים. ואז קריאה חזקה לעברי ``אמא`` הסתובבתי וזו היתה ילדתי. השבה מבית הספר. כל כך היתה מאושרת לראות אותי קורנת מאושר ולו מעט, חיבקתי אותה והיא אותי. רציתי להכנס מהר, שוב הבית, לא רציתי שיראו אותי כולם, ושוב ישאלו אותי שאלות, לא רציתי שיפרו את השלוה שיש לי בלב בנפש, אבל היד של ילדתי היתה חזקה מכל, היא חיבקה אותי חזק תוך שהיא ממלמלת ``אמא, את תשארי עוד קצת בחו, ואם ישאלו שאלות, אל תגידי שום תרוץ, רק שיעזבו אותך כי את עם החיים שלך`` אחרי מילים כל כך חזקות מילדה כל כך קטנה. הבנתי מאיפה היו לי הכוחות לשרוד ולהמשיך הלאה אחרי אלימות כל כך קשה. והנה עברו חודשים הכל מאחורי ואת הצעד הבא לעולם האושר אני מתחילה עכשיו.
הצצתי מעט מעבר לוילון החוצה לחצר, וראיתי את ערוגות הגינה, שם אבא זורע כל מיני זרעים, לא היה לי עדיין את האומץ לצאת, אז שוב חזרתי למיטתי, התהפכתי מצד לצד לא נרדמת, כמה אפשר לישון, כמה אפשר לקרוא, ואז שוב קמתי מהמיטה והחלטתי שהיום אני אצא בפעם הראשונה, אולי השד לא כל כך נורא, עמדתי ליד הדלת, אחזתי בידית ולאט לאט הורדתי אותה מטה, והנה הדלת נפתחת, קרני השמש חדרו מעט לתוך ביתי, ירדתי את שתי המדרגות בזהירות והופ, הסתנוורתי מהאור שחדר לי חזק פתאום לעיניים. העיניים שרפו וזלגו דמעות, אך עכשיו הדמעות האלו לא היו של עצב, אלא דמעות של אור, אור שיציף אותי ומתחיל מהעיניים. שוב הלכתי לעט לעט עם השביל לכיוון הערוגות, רציתי לראות מה חדש בגינה שלנו, מה עם הכלבה ניקי, ומה עם כל פלאי הטבע שמחייכים לי עכשיו. ישבתי ליד אחת הערוגות ומסביבי היתה צימחיה פראית, עדיין לא רוצה שיראו אותי, לא רוצה שישאלו שאלות, לא רוצה שיחטטו בנשמתי שלאט לאט מנסה להחלים, ולאסוף את השברים. ואז קריאה חזקה לעברי ``אמא`` הסתובבתי וזו היתה ילדתי. השבה מבית הספר. כל כך היתה מאושרת לראות אותי קורנת מאושר ולו מעט, חיבקתי אותה והיא אותי. רציתי להכנס מהר, שוב הבית, לא רציתי שיראו אותי כולם, ושוב ישאלו אותי שאלות, לא רציתי שיפרו את השלוה שיש לי בלב בנפש, אבל היד של ילדתי היתה חזקה מכל, היא חיבקה אותי חזק תוך שהיא ממלמלת ``אמא, את תשארי עוד קצת בחו, ואם ישאלו שאלות, אל תגידי שום תרוץ, רק שיעזבו אותך כי את עם החיים שלך`` אחרי מילים כל כך חזקות מילדה כל כך קטנה. הבנתי מאיפה היו לי הכוחות לשרוד ולהמשיך הלאה אחרי אלימות כל כך קשה. והנה עברו חודשים הכל מאחורי ואת הצעד הבא לעולם האושר אני מתחילה עכשיו.