אפיזודה
בשעת לילה מאוחרת, לאחר שהתהפכתי מצד אל צד ולא הצלחתי להירדם, חיפשתי איזו תכנית רדיו "שתעביר" לי את הזמן. מצאתי תכנית של שיחות לילה מאוחרות והשיחה שהתנהלה באותו הרגע, הייתה בין המראיין לבין אדם המגדיר עצמו משורר. הוא סיפר בכאב רב על העובדה שעולם הפזמונאות מסואב ועל כך שהוא נדחה כבר 30 שנים ואיך הוא אינו מצליח לחדור את החומה הבצורה. ואין הכרה באמנותו. לטענתו הוא כותב מצוין והוציא כבר כ-30 ספרי שירה וביניהם, ספר אוטוביוגרפי אחד. הוא מכנה זאת "מפעל חיים". הקשבתי לו ואפילו הצלחתי להרגיש את כאבו, עד אשר הוא החליט לקרוא אחד משיריו. הנחתי שהוא יבחר לקרוא שיר, אחד השירים היותר טובים שלו, המתנתי בדריכות. השיר הוקרא, ואני לא הצלחתי להבין את רגשותי, לא ידעתי האם אני עצובה בשבילו, האם אני חשה אמפתיה ואולי תמיהה. על מה תמיהה ? אחרי 30 שנות כתיבה לא נמצא ילד אחד קטן שיקרא "המלך עירום"? ואולי המלך חרש ? המשורר האלמוני היה מלא טענות, כעס ומרירות ובסיום השיחה, הרגשתי שאני בכל זאת מרגישה אמפתיה ואולי אין מי שיאמר לו ויכוון אותו. התקשרתי אליו, הצגתי את עצמי, ניסיתי לפתוח בשיחה - והתשובה היחידה עליה חזר שוב ושוב הייתה: "אני טבעי, אני לא צריך שיקלקלו לי את הטבעיות". כשניסיתי לברר איתו האם הוא כותב רק לעצמו, טען שאינו כותב לעצמו בכלל, רק לקוראים, אז הקשיתי: "הקוראים רוצים להיות מאותגרים" - כאן באה טריקת טלפון. איני יודעת בדיוק מה הרגשתי באותו הרגע, אבל עכשיו אני יודעת מה אני חושבת ומרגישה - צער רב על אנשים שבנו את החומה סביב עצמם. לא מוכנים ללמוד, לא מוכנים לקבל וטוענים שהחברה היא זו שהעמידה חומה סביבה ולא מאפשרת להם להיכנס. אני ניסיתי. קסנדרה
בשעת לילה מאוחרת, לאחר שהתהפכתי מצד אל צד ולא הצלחתי להירדם, חיפשתי איזו תכנית רדיו "שתעביר" לי את הזמן. מצאתי תכנית של שיחות לילה מאוחרות והשיחה שהתנהלה באותו הרגע, הייתה בין המראיין לבין אדם המגדיר עצמו משורר. הוא סיפר בכאב רב על העובדה שעולם הפזמונאות מסואב ועל כך שהוא נדחה כבר 30 שנים ואיך הוא אינו מצליח לחדור את החומה הבצורה. ואין הכרה באמנותו. לטענתו הוא כותב מצוין והוציא כבר כ-30 ספרי שירה וביניהם, ספר אוטוביוגרפי אחד. הוא מכנה זאת "מפעל חיים". הקשבתי לו ואפילו הצלחתי להרגיש את כאבו, עד אשר הוא החליט לקרוא אחד משיריו. הנחתי שהוא יבחר לקרוא שיר, אחד השירים היותר טובים שלו, המתנתי בדריכות. השיר הוקרא, ואני לא הצלחתי להבין את רגשותי, לא ידעתי האם אני עצובה בשבילו, האם אני חשה אמפתיה ואולי תמיהה. על מה תמיהה ? אחרי 30 שנות כתיבה לא נמצא ילד אחד קטן שיקרא "המלך עירום"? ואולי המלך חרש ? המשורר האלמוני היה מלא טענות, כעס ומרירות ובסיום השיחה, הרגשתי שאני בכל זאת מרגישה אמפתיה ואולי אין מי שיאמר לו ויכוון אותו. התקשרתי אליו, הצגתי את עצמי, ניסיתי לפתוח בשיחה - והתשובה היחידה עליה חזר שוב ושוב הייתה: "אני טבעי, אני לא צריך שיקלקלו לי את הטבעיות". כשניסיתי לברר איתו האם הוא כותב רק לעצמו, טען שאינו כותב לעצמו בכלל, רק לקוראים, אז הקשיתי: "הקוראים רוצים להיות מאותגרים" - כאן באה טריקת טלפון. איני יודעת בדיוק מה הרגשתי באותו הרגע, אבל עכשיו אני יודעת מה אני חושבת ומרגישה - צער רב על אנשים שבנו את החומה סביב עצמם. לא מוכנים ללמוד, לא מוכנים לקבל וטוענים שהחברה היא זו שהעמידה חומה סביבה ולא מאפשרת להם להיכנס. אני ניסיתי. קסנדרה
קל יותר לחשוב שלא מכירים בך מאשר שאתה גרוע