אפיסטמולוגיה וודאית
מי שחושב שאין הבדל מהותי בין רגש לבין נתון שמגיע מהחושים - שבשני המקרים מדובר בסופו של דבר בפעילות מוחית שעשויה להיות מושפעת מגורמים חיצוניים שהאדם אפילו לא מודע להם, אבד את היכולת לאהוב מכיוון שלדעתו גם רגש הוא ידיעה שבאה ממקור חיצוני .
בתורת הכרה הכול נכון כל עוד מדובר בידע שמגיע ממקורות חיצוניים אבל יש גם מקורות פנימיים של ידע. לדוגמה: איך אדם יודע שהוא מאוהב ? איך ? מי אומר לו את זה ? באותו זמן שום ידע ממקורות חיצוניים לא יכול להגיע אליו. לדעתי, יכול להיות שזה ההבדל בין ידע שמגיע ממקורות חיצוניים לבין ידע שמגיע ממקורות פנימיים.
יש דברים שלא ניתן לתפוס בשכל וזה לא אומר שהם לא קיימים או שהם אינם אמת. השכל יכול לתפוס דברים עם גבול, דברים שיש להם התחלה ויש להם סוף .
באהבה אין התחלה ואין סוף, מה שיש זה הופעה של אהבה, הופעה של דבר שכל הזמן היה שם ופתאום היה טריגר שגרם לה להופיע ולהיעלם באותו רגע שהולכים לממש את האהבה. אי אפשר לתפוס דבר שאין לו התחלה ואין לו סוף, אפילו את המילים האלה אי אפשר לתפוס, כי השכל תופס רק דברים שהם יש שהם קיימים. האנלוגיה ברורה כי אמונה היא רק מילה שמצביעה על התפיסה בהכרה של אותו דבר שנקרא אין התחלה ואין סוף, אהבה כמו בדוגמה שהבאתי זאת חוויה שיכולה קצת לתת מובן מה זה אותו דבר שאין לו התחלה ואין לו סוף. מי שיש לו שכל וקולט פתאום - שיש דבר שנמצא ברקע של כל הדברים שמוגדרים כיש, והוא המקור שלהם, כמו מרכז גלגל שסביבו הכול סובב אבל הוא בעצם סטטי ולא נמצא בתנועה - נכנס למצוקה, משתי סיבות האחת, בגלל הסתירה הפנימית של דבר שגם עומד במקום וגם נמצא בתנועה. והשנייה, בגלל שלשכל מה לעשות עם זה, כי השכל רגיל לפתור בעיות וללכת לכיוון כלשהו ופתאום אין לו לאן ללכת.
ביהדות, יש מערכת שאין לה התחלה ואין לה סוף. והיא במעגל השנה, וכל החגים והמצוות סובבים סביבה, מערכת שכל מטרתה היא להימנע מהמלכודת המקפיאה של התפיסה של אין התחלה ואין סוף מצד אחד. ומהצד השני לא לתת לשכל לעבוד מעבר ליכולת שלו על דברים שיש להם התחלה ויש להם סוף.
תאיזם זה מושג שמשתמש בו מי שכבר מכיר בנוכחות של אותו דבר ושרבים קוראים לו אלוהים, אבל האמת היא שאין לו שם בכלל, זה רק לצורך ההצבעה - וטוען שאותו דבר משגיח ומתערב וכן הלאה. בניגוד לתפיסת הדאיזם בה אותה נוכחות היא "טרנסצנדנטאלית" מילה שבמקור רוצה להגיד מחוץ להכרה, אבל בכל זאת תמיד יהיה מי שיפרש אותה לא נכון ויחשוב שהכוונה היא למשהו שהוא מחוץ למציאות או לעולם ושיש למעלה שמה גבוה בשמים איזה סבא עם זקן לבן ... שתי התפיסות האלו לא נכונות, מסיבה פשוטה שהכול תלוי במוכנות של האדם, קח שוב את הדוגמה של ההתאהבות, האהבה הייתה שם תמיד רק עכשיו האדם מוכן. אז מי התערב? מי השגיח ? מי שם את הדברים על השולחן ? מי נתן את היכולת להתאהבות והסתיר אותה ? אין לשאלות האלו תשובה, מה שבטוח זה שהאדם לא המציא את זה. בגלל זה חייב להיות טריגר חיצוני - מושא אהבה, כדי להתאהב. והיות ואני עצמי לא מושא חיצוני אני לא יכול להתאהב בעצמי האהבה תמיד קיימת, רק יש משהו שמפריע לשים לב לזה, זה לא מצב של אפס או אחד. נגיד יום אחד התעוררת בבוקר והחלטת להשיג משהו וזה נותן לך כל כך הרבה מרץ וממלא אותך שמחה, מאותו רגע ועד שאתה משיג את אותו דבר יש פרבולה יורדת שברגע השגת את אותו דבר, מחסל כל זכר להרגשה שהייתה לך ברגע שהתעוררת בבוקר, נכון שעכשיו אתה עם אותו דבר, אבל בלי אותה ההרגשה הטובה שהייתה לך בהתחלה.
אף אחד לא מכיר את האדם כמו שהוא מכיר את עצמו. לאדם יש את הידע הבלעדי על הטבע האמתי שלו והוא שהוא משתנה כל הזמן. המוח הוא כמו מקלט רדיו עם מלא ערוצים ולאיזה ערוץ שהאדם מכוון את עצמו הוא שומע את התחנה המתאימה, אם תכוון לאותו ערוץ שמשדר אהבה תמצא אהבה ורק את הערוץ הזה ולא שום ערוץ אחר. השאלה לאיזה ערוץ האדם מכוון את עצמו נתונה לבחירתו של האדם. מכיוון שההיפך מאהבה הוא פחד (ולא שנאה כמו שהרבה אנשים חושבים) כל הערוצים, כולם כולל כולם, משדרים בספקטרום רחב מאוד של פחד החל מהישרדות פיזית וכלה בהישרדות רוחנית או שכלית כמו לדוגמה בהגנה על רעיונות. ברגע שהאדם מפסיק לפחד מה שנשאר זה אהבה, מה שהיה שם כל הזמן ולערוץ הזה אני קורא ידיעה פנימית שרק האדם יכול להיות נוכח בקיומה, במשמעות של אמונה.
אז תפסיקו לפחד .
מי שחושב שאין הבדל מהותי בין רגש לבין נתון שמגיע מהחושים - שבשני המקרים מדובר בסופו של דבר בפעילות מוחית שעשויה להיות מושפעת מגורמים חיצוניים שהאדם אפילו לא מודע להם, אבד את היכולת לאהוב מכיוון שלדעתו גם רגש הוא ידיעה שבאה ממקור חיצוני .
בתורת הכרה הכול נכון כל עוד מדובר בידע שמגיע ממקורות חיצוניים אבל יש גם מקורות פנימיים של ידע. לדוגמה: איך אדם יודע שהוא מאוהב ? איך ? מי אומר לו את זה ? באותו זמן שום ידע ממקורות חיצוניים לא יכול להגיע אליו. לדעתי, יכול להיות שזה ההבדל בין ידע שמגיע ממקורות חיצוניים לבין ידע שמגיע ממקורות פנימיים.
יש דברים שלא ניתן לתפוס בשכל וזה לא אומר שהם לא קיימים או שהם אינם אמת. השכל יכול לתפוס דברים עם גבול, דברים שיש להם התחלה ויש להם סוף .
באהבה אין התחלה ואין סוף, מה שיש זה הופעה של אהבה, הופעה של דבר שכל הזמן היה שם ופתאום היה טריגר שגרם לה להופיע ולהיעלם באותו רגע שהולכים לממש את האהבה. אי אפשר לתפוס דבר שאין לו התחלה ואין לו סוף, אפילו את המילים האלה אי אפשר לתפוס, כי השכל תופס רק דברים שהם יש שהם קיימים. האנלוגיה ברורה כי אמונה היא רק מילה שמצביעה על התפיסה בהכרה של אותו דבר שנקרא אין התחלה ואין סוף, אהבה כמו בדוגמה שהבאתי זאת חוויה שיכולה קצת לתת מובן מה זה אותו דבר שאין לו התחלה ואין לו סוף. מי שיש לו שכל וקולט פתאום - שיש דבר שנמצא ברקע של כל הדברים שמוגדרים כיש, והוא המקור שלהם, כמו מרכז גלגל שסביבו הכול סובב אבל הוא בעצם סטטי ולא נמצא בתנועה - נכנס למצוקה, משתי סיבות האחת, בגלל הסתירה הפנימית של דבר שגם עומד במקום וגם נמצא בתנועה. והשנייה, בגלל שלשכל מה לעשות עם זה, כי השכל רגיל לפתור בעיות וללכת לכיוון כלשהו ופתאום אין לו לאן ללכת.
ביהדות, יש מערכת שאין לה התחלה ואין לה סוף. והיא במעגל השנה, וכל החגים והמצוות סובבים סביבה, מערכת שכל מטרתה היא להימנע מהמלכודת המקפיאה של התפיסה של אין התחלה ואין סוף מצד אחד. ומהצד השני לא לתת לשכל לעבוד מעבר ליכולת שלו על דברים שיש להם התחלה ויש להם סוף.
תאיזם זה מושג שמשתמש בו מי שכבר מכיר בנוכחות של אותו דבר ושרבים קוראים לו אלוהים, אבל האמת היא שאין לו שם בכלל, זה רק לצורך ההצבעה - וטוען שאותו דבר משגיח ומתערב וכן הלאה. בניגוד לתפיסת הדאיזם בה אותה נוכחות היא "טרנסצנדנטאלית" מילה שבמקור רוצה להגיד מחוץ להכרה, אבל בכל זאת תמיד יהיה מי שיפרש אותה לא נכון ויחשוב שהכוונה היא למשהו שהוא מחוץ למציאות או לעולם ושיש למעלה שמה גבוה בשמים איזה סבא עם זקן לבן ... שתי התפיסות האלו לא נכונות, מסיבה פשוטה שהכול תלוי במוכנות של האדם, קח שוב את הדוגמה של ההתאהבות, האהבה הייתה שם תמיד רק עכשיו האדם מוכן. אז מי התערב? מי השגיח ? מי שם את הדברים על השולחן ? מי נתן את היכולת להתאהבות והסתיר אותה ? אין לשאלות האלו תשובה, מה שבטוח זה שהאדם לא המציא את זה. בגלל זה חייב להיות טריגר חיצוני - מושא אהבה, כדי להתאהב. והיות ואני עצמי לא מושא חיצוני אני לא יכול להתאהב בעצמי האהבה תמיד קיימת, רק יש משהו שמפריע לשים לב לזה, זה לא מצב של אפס או אחד. נגיד יום אחד התעוררת בבוקר והחלטת להשיג משהו וזה נותן לך כל כך הרבה מרץ וממלא אותך שמחה, מאותו רגע ועד שאתה משיג את אותו דבר יש פרבולה יורדת שברגע השגת את אותו דבר, מחסל כל זכר להרגשה שהייתה לך ברגע שהתעוררת בבוקר, נכון שעכשיו אתה עם אותו דבר, אבל בלי אותה ההרגשה הטובה שהייתה לך בהתחלה.
אף אחד לא מכיר את האדם כמו שהוא מכיר את עצמו. לאדם יש את הידע הבלעדי על הטבע האמתי שלו והוא שהוא משתנה כל הזמן. המוח הוא כמו מקלט רדיו עם מלא ערוצים ולאיזה ערוץ שהאדם מכוון את עצמו הוא שומע את התחנה המתאימה, אם תכוון לאותו ערוץ שמשדר אהבה תמצא אהבה ורק את הערוץ הזה ולא שום ערוץ אחר. השאלה לאיזה ערוץ האדם מכוון את עצמו נתונה לבחירתו של האדם. מכיוון שההיפך מאהבה הוא פחד (ולא שנאה כמו שהרבה אנשים חושבים) כל הערוצים, כולם כולל כולם, משדרים בספקטרום רחב מאוד של פחד החל מהישרדות פיזית וכלה בהישרדות רוחנית או שכלית כמו לדוגמה בהגנה על רעיונות. ברגע שהאדם מפסיק לפחד מה שנשאר זה אהבה, מה שהיה שם כל הזמן ולערוץ הזה אני קורא ידיעה פנימית שרק האדם יכול להיות נוכח בקיומה, במשמעות של אמונה.
אז תפסיקו לפחד .