[אפפעם אין לי כותרת ]

[Remedy Lane 9]

[אפפעם אין לי כותרת../images/Emo46.gif]

יש לעט איכות אחרת מהמקלדת הזאת, מכנית. בכל זאת, המילים זורמות לפעמים בקצב זהה כמעט למחשבות בתקתוק הזה כאן אני חושבת שהבנות באות בבום. תקופות וכאלה. פתאום יש לי חשק ל"מכתב שלא נשלח", לכל מיני אנשים בחיים שלי. לא מובן. ולא, לא, אני לא הולכת להתאבד או משהו. לא כרגע. חשק לא מוסבר לכתוב מכתבים. שמסכמים תקופות. שמבינים עובדות. שמנסחים את אותן עובדות לרגש שחוללו (או ההפך), שמסדרות. (ומצחיק, זה בדרך בא במקביל לזה שהחדר שלי מסודר- הסדר במחשבות. ועכשיו הוא עדיין לא מוכן, החדר) You said that thing changes… אני כל כך רוצה שדברים ישתנו- או כל כך רציתי, ביום שישי, ובכל פעם שהסדק נפער- ומצד שני כל כך פוחדת מהם. כ"כ מפחדת מלסיים תיכון [יש לי עוד שנה ואני כבר בהיסטריה], אבל עדיין מחכה שאולי יבוא שינוי בחובו- או בסיום עצמו או במה שמעבר לו. זו ציפייה שהיא השתוקקות ממש לשינוי, ופחד שהוא משתק ממש משינוי. (זה בסדר. הייתי אמביוולנטית בהכל.) ואני לא מבינה מה זה השקט הזה, פתאום, שנותן למחשבות שלי לצאת בלי שאתן עליהם את הספק. הספק האיום הזה. אלוהים עדי (מתי נהפכתי להגיד כל כך הרבה דברים בשמו?) שעד אתמול הייתי כל כך לא שקטה, כל כך לא מאוזנת עם עצמי, לא מצליחה לסבול את עצמי. הוא עדי שגם היום, נו האוטובוס ש"הבריז" לי, ושהיה לי חם בעכו המכוערת הזאת (שבא לך למות מהעצב שהיא משדרת. תמיד), ושכל כך רציתי הביתה, או הביתה אחר, לסוסים- שאיחרתי אליהם. שרציתי לברוח מהם בדיוק בתחילת אותו יום. הוא עדי, הוא כל כך עדי לאיך שבאתי עכשיו לבית. מניחה את כל הזיעה של היום הזה (אפילו חם לרכוב בלילה! גוועלד), שמה את התיק במקום, מקלחת קרה, ואז פתאום- מה, כל מה שקרה היום באמת נדחס באותו יום? כאילו שני ימים, שני אני. מה זה השקט הזה? אני באמת לא מבינה. אני מפחדת מדברים כאלה. הם תמיד גומרים לי להרגיש שאני לא ממש מתמודדת עם הדברים. שאני רק חיה מאיך שהרוח מכתיבה. זה לא בדיוק נכון. זה לא שעמדתי ונתתי לה לכוון אותי- את הצעדים שלי, ואת המרווחים ביניהים, ואת טון הדיבור ואת שפת הגוף- אבל זה מרגיש כאילו לא אני מכוונת את הדברים. או שאני הכי מכוונת את הדברים ולא שמה לב? מוזר לי ומפחיד שפתאום נראה שכל התשובות- אצלי. זה לא התלישות הזאת, שליוותה את ההרגשה האחרונה. כאילו שום החלטה היא לא אצלי, ואני רק מובלת. איכשהו אני מרגישה שליטה מסויימת. ידיעה שהדברים הם בידיים שלי. וזה משתק וגורם לך לרקוד באותו הזמן. זה פחות משתק, קודם היה יותר משתק- להרגיש תלושה, זה הרי הכי גרוע בעולם. זה להיאבק במשהו שאין לו סוף והתחלה- ועכשיו, יש סוג של סוף, סוג של התחלה. אני מרגישה פתאום כוח שלא ידעתי שיש בי. וזה שוב פעם לחזור לספק (כנראה אם הוא לא מופיע באיך שאני משתקת את המחשבות שלי- הוא מופיע בצורת ביקורת כזאת, מבטלת עצמה לדעת.) הספק ש, מה זה פתאום להרגיש עם כל כך הרבה כוח וכל כך עמידה בפני שינויים? הרי עד אתמול רציתי שכולם יעזבו אותי, לא ידעתי איפה לחפש תשובות, לא ידעתי מה אני מחפשת. אז מה זה פתאום עכשיו? כל כך הרבה כוח בבת אחת?!?! כאילו מישהו מילא לי את הריאות באוויר. כאילו מישהו מילא לי את הריאות באוויר. זה ממש מרגיש ככה. [Circles and circles and circles again....... אני ממש מרגישה כאילו אני משחקת בין התלישות להרגשת הכוח, בין מישהו שמכוון אותי לבין דפנה שיודעת את התשובות. כאילו הכל יוצא מאותה נק'- ומגיע לאותה אחת? אני לא יודעת] בלבלתי את עצמי. טוב לי או רע לי?? [התשובה בתוך השאלה. אמן על שאפסיק כבר לחפש את הקצה]

 

[noosh]

אני חושבת ש

זה בעיקר הלם. הפחד הזה, שאת מרגישה משהו שונה, שאת לא רגילה אליו. והפחד הזה משתק, שאת יודעת שתצטרכי להתמודד עם שינויים בעתיד, ושאת צריכה להתמודד גם עכשיו, אם שינוי, שינוי גדול בתוכך. שינויים פנימיים הם הכי מפחידים. וגם השקט, שלפעמים מרגיש כמו השקט-שלפני-הסערה. ואולי מזה את מפחדת? שזה יתפרץ לך החוצה, שבלי שתשימי לב את תתרגלי לתחושה הזאת של שליטה ושל יכולת לנווט, ושל שקט, וזה יתפוצץ בבת אחת כשיגיע משוה חיצוני ואת לא תדעי מה לעשות עם זה, איך לאכול את זה, אולי את מפחדת לטבוע בגשם של אחרי? זה הקטע, זה מה שמסובב אותנו במעגלים האלה כל הזמן, זה מה שלא מאפשר לנו לשבור אותם - הפחד הזה, שנטבע שוב. שזה תמיד שם לחכות לנו, שאנחנו לא נצליח, שזה יטביע אותנו. ואת יודעת. כשאת נשברת אז, את מתפרקת למלא רסיסים ואת צריכה להתחיל להדביק. ואז את מוצאת את הדבק הנכון ואת עושה סדר בכל הפיסות הקטנטנות ואת בוררת ומסדרת ומדביקה, וזו עבודה קשה וכואבת כי נשרטים מלא ויורד דם וזה מייאש ומתיש, וכמה אפשר. אבל בסופו של דבר את מודבקת, והדבק הזה מחזק אותך. אחרי שאת מודבקת קשה יותר לשבור כי יש עוד משהו שתומך באמצע. ואאם את כל נשברת, את יודעת להרכיב, את למדת את הסדר, את תלמדי מחדש. ונכון, יש חתיכות שחסרות פה ושם, אבל זה המקום להכנס פנימה. זה מעצב אותך, מלמד אותך להשאיר מקום. והקטע הוא, שמתוך השקט העצום הזה שמסנוור, ושאת כלכך מפחדת, ומתוך הפחד הזה שזה יתקוף שוב, אז את צריכה לדעת שאת לא חייבת לטבוע. את יכולה למצוא גם את המצוף שלך שישאיר את הראש מעל המים. כי סערות יבואו ויהיו מערבולות, אבל את לומדת מכל אחת מהן עלייך ועל איך את עוברת את זה. אולי גם טוב וגם רע לך, אולי את לא יודעת מה לעשות עם זה, אולי את באמת צריכה לזרום, כי אולי באמת את יכולה להתמודד עם השליטה ואולי תצליחי לשלוט במפרשים גם אם תהיה רוח חזקה. ואולי לרגע אחד תרצי להסחף, אבל זו תהיה בחירה שלך.

.

 

[Remedy Lane 9]

את לא מבינה אפילו

איך כל ההודעה הזאת הדהדה לי שיחה אתמול עם חברה.... כל הסערות, וזה שאני לא חייבת לטבוע. ואיך איך אני מוצאת לעצמי בסיס מספיק חזק, כדי שאדע להתרומם גם כשיבוא גל וישטוף אותי.. תודה.

..