rigoletto111
New member
אפרופו עובדים זרים
מאמר מצויין של דן מרגלית שמסכם היטב את הבעייה. היום ב"מעריב". להנאתכם: עניי עירך קודמים דמגוגים וצדקנים טוענים שישראל נוהגת כמשטר אפל, בכל הנוגע להוצאת העובדים הזרים. האמת הפוכה לחלוטין. מדובר בצדק כלכלי וחברתי דן מרגלית בכל דור ודור מתקיימים ל"ו צדיקים צנועים, עלומים, חרישיים. שמם הטוב הוא קרקע פורייה לצמיחת מאות צדקנים רעשניים, דמגוגים, מוחצנים. צדקנים אלה יצאו למערכה שנועדה לסכל את הוצאת העובדים הזרים מהחברה הישראלית וכלכלתה. צעדם, המלווה בגלגול עיניים לשמיים, שובה לב. צריך רק להכריז ש"נמאס". לתאר את משטרת ההגירה כאילו היא פועלת בשירות ממשל אפל; להציג תמונה קשה של "כבילת אנשים חפים מפשע באזיקים"; להשמיץ את הממונה על המבצע, שקיבל על עצמו תפקיד כפוי טובה, ולרמוז להתנהגות נאצית בלי לומר זאת במפורש, ויש עניין לעסוק בו. האמת פחות פשטנית. החטא הכבד, הקדמון, של העבודה הזרה, מוטל על כתפי "ראיסים" ישראלים, מעין סוחרי עבדים במהדורה מודרנית. זרע מרעים זה הביא לישראל כ-300 אלף (ואולי יותר) עובדים זרים. הם עשו כן בידיעה ברורה, כי החוק אוסר זאת. אך הממשלה אינה מעזה לפעול נגדם כראוי. כי יבואני העובדים הזרים היו מקורבים לממשלה הקודמת, ועוד יהיו. הדרג השני לפשיעה הם הצרכנים הישראלים, אנשי שררה וממון, שמעסיקים עובדים בלתי חוקיים בבתיהם, במפעליהם, במשרדיהם. הם הממסד, והוא אינו פועל נגד בשר מבשרו, אלא כדי לצאת ידי חובה, והקנסות מגוחכים. העובדים הזרים הם האחרונים בשורת החוטאים. רובם ככולם הגונים, קשי יום. אך הם ידעו כי באו לארץ-לא-להם בניגוד לחוק. הבריחו גבולות, מסרו הצהרות כוזבות, זייפו מסמכים. אם לא ידעו בבואם - הבינו היטב מייד בתחילת שהותם כאן. הם תרמו לכלכלה הישראלית, אבל הפכו למעמסה כבדה על המשק. פעמיים. תחילה מפני שהם "אליבי" להמוני בטלנים (להבדיל מהחולים והנכים הראויים), שחומקים מלצאת לעבודה ומעדיפים לרבוץ על קופת הקצבאות הלאומית. יש בפיהם תירוץ, שהזרים השתלטו על השוק ואין עבודה לישראלים. כאילו יש עבודה המבזה את בעליה. כאילו לא לימדה המורשת היהודית "מכור עצמך לעבודה שהיא זרה לך, ואל תצטרך לבריות", המעסיקים היו שותפים לתירוצי העצלים הישראלים. מפני שהעובד הזר היה יעיל, צייתן וזול מהמקומי. אחר כך מפני שהזרים מזרימים חלק ניכר מהכנסתם לביתם מעבר לאוקיינוס. זו זכותם, והיא מעוררת כבוד, הרי הם חוסכים מפתם כדי לממן משפחה רחוקה. אך למשק הישראלי נגרם נזק רב. לא זו בלבד, שצעיריה נמנעים מעבודה קשה, אלא שהמיליארדים המשולמים במרוצת השנים לעובדים הזרים אינם זורמים בעורקי הכלכלה הישראלית. הם יכלו לפרנס חלק מהתעשייה הישראלית, אך מניעים את גלגלי הכלכלה בתאילנד, ברומניה ובפיליפינים. כאשר חד הורית משתכרת במצפה-רמון היא קונה יוגורט ישראלי לילדים. אבל כאשר החסכונות מרחיקים עד סין, קונים בשקלים יוגורט שמיוצר בבייג'ין. לישראל אין ברירה, אלא לשלוח מכאן את האנשים הנחמדים האלה. באזיקים עד למטוס כדי שלא יימלטו מייד לרחובות תל-אביב, וללא כבלים למי שחוזר למולדתו מרצונו החופשי. איש מהם אינו פושע ואינו נשלח לארץ תלאובות. היוצאים את ישראל ברצון ובכפייה הם בעלי אזרחות במולדתם. גם ילדיהם שנולדו כאן. אך מי יוכל לעמוד מול הדמגוגיה, כאילו ישראל נוהגת כמשטר אפל, שמעורר חלחלה בלב כל יהודי? תמיד אפשר להניח למידת הרחמים לגבור על צורכי המציאות המלחיצה. אך מתי תיטה מידת הרחמים גם לצד ישראל? מתי יקום צדקן ויאמר כי ישראל פצועה ושרוטה ונלחמת על חייה ועל כלכלתה, ואם היא מחזירה לבתיהם זרים שהגיעו אליה בניגוד לחוק, ועשו בה סיבוב כספי טוב למדי - זה שימוש בלתי נעים אך נחוץ בזכות הציבורית להגנה עצמית? צדקנים לעולם לא יבינו זאת. בעצם, יעמידו פנים כאילו אינם מבינים, שגם הם יוצאים נשכרים ממהלך ה"עניי עירך קודמים" של משטרת ההגירה. בכל זאת, יש קו אחד משותף לצדיקים של ממש ולצדקנים: מלאכתם נעשית בידי אחרים.
מאמר מצויין של דן מרגלית שמסכם היטב את הבעייה. היום ב"מעריב". להנאתכם: עניי עירך קודמים דמגוגים וצדקנים טוענים שישראל נוהגת כמשטר אפל, בכל הנוגע להוצאת העובדים הזרים. האמת הפוכה לחלוטין. מדובר בצדק כלכלי וחברתי דן מרגלית בכל דור ודור מתקיימים ל"ו צדיקים צנועים, עלומים, חרישיים. שמם הטוב הוא קרקע פורייה לצמיחת מאות צדקנים רעשניים, דמגוגים, מוחצנים. צדקנים אלה יצאו למערכה שנועדה לסכל את הוצאת העובדים הזרים מהחברה הישראלית וכלכלתה. צעדם, המלווה בגלגול עיניים לשמיים, שובה לב. צריך רק להכריז ש"נמאס". לתאר את משטרת ההגירה כאילו היא פועלת בשירות ממשל אפל; להציג תמונה קשה של "כבילת אנשים חפים מפשע באזיקים"; להשמיץ את הממונה על המבצע, שקיבל על עצמו תפקיד כפוי טובה, ולרמוז להתנהגות נאצית בלי לומר זאת במפורש, ויש עניין לעסוק בו. האמת פחות פשטנית. החטא הכבד, הקדמון, של העבודה הזרה, מוטל על כתפי "ראיסים" ישראלים, מעין סוחרי עבדים במהדורה מודרנית. זרע מרעים זה הביא לישראל כ-300 אלף (ואולי יותר) עובדים זרים. הם עשו כן בידיעה ברורה, כי החוק אוסר זאת. אך הממשלה אינה מעזה לפעול נגדם כראוי. כי יבואני העובדים הזרים היו מקורבים לממשלה הקודמת, ועוד יהיו. הדרג השני לפשיעה הם הצרכנים הישראלים, אנשי שררה וממון, שמעסיקים עובדים בלתי חוקיים בבתיהם, במפעליהם, במשרדיהם. הם הממסד, והוא אינו פועל נגד בשר מבשרו, אלא כדי לצאת ידי חובה, והקנסות מגוחכים. העובדים הזרים הם האחרונים בשורת החוטאים. רובם ככולם הגונים, קשי יום. אך הם ידעו כי באו לארץ-לא-להם בניגוד לחוק. הבריחו גבולות, מסרו הצהרות כוזבות, זייפו מסמכים. אם לא ידעו בבואם - הבינו היטב מייד בתחילת שהותם כאן. הם תרמו לכלכלה הישראלית, אבל הפכו למעמסה כבדה על המשק. פעמיים. תחילה מפני שהם "אליבי" להמוני בטלנים (להבדיל מהחולים והנכים הראויים), שחומקים מלצאת לעבודה ומעדיפים לרבוץ על קופת הקצבאות הלאומית. יש בפיהם תירוץ, שהזרים השתלטו על השוק ואין עבודה לישראלים. כאילו יש עבודה המבזה את בעליה. כאילו לא לימדה המורשת היהודית "מכור עצמך לעבודה שהיא זרה לך, ואל תצטרך לבריות", המעסיקים היו שותפים לתירוצי העצלים הישראלים. מפני שהעובד הזר היה יעיל, צייתן וזול מהמקומי. אחר כך מפני שהזרים מזרימים חלק ניכר מהכנסתם לביתם מעבר לאוקיינוס. זו זכותם, והיא מעוררת כבוד, הרי הם חוסכים מפתם כדי לממן משפחה רחוקה. אך למשק הישראלי נגרם נזק רב. לא זו בלבד, שצעיריה נמנעים מעבודה קשה, אלא שהמיליארדים המשולמים במרוצת השנים לעובדים הזרים אינם זורמים בעורקי הכלכלה הישראלית. הם יכלו לפרנס חלק מהתעשייה הישראלית, אך מניעים את גלגלי הכלכלה בתאילנד, ברומניה ובפיליפינים. כאשר חד הורית משתכרת במצפה-רמון היא קונה יוגורט ישראלי לילדים. אבל כאשר החסכונות מרחיקים עד סין, קונים בשקלים יוגורט שמיוצר בבייג'ין. לישראל אין ברירה, אלא לשלוח מכאן את האנשים הנחמדים האלה. באזיקים עד למטוס כדי שלא יימלטו מייד לרחובות תל-אביב, וללא כבלים למי שחוזר למולדתו מרצונו החופשי. איש מהם אינו פושע ואינו נשלח לארץ תלאובות. היוצאים את ישראל ברצון ובכפייה הם בעלי אזרחות במולדתם. גם ילדיהם שנולדו כאן. אך מי יוכל לעמוד מול הדמגוגיה, כאילו ישראל נוהגת כמשטר אפל, שמעורר חלחלה בלב כל יהודי? תמיד אפשר להניח למידת הרחמים לגבור על צורכי המציאות המלחיצה. אך מתי תיטה מידת הרחמים גם לצד ישראל? מתי יקום צדקן ויאמר כי ישראל פצועה ושרוטה ונלחמת על חייה ועל כלכלתה, ואם היא מחזירה לבתיהם זרים שהגיעו אליה בניגוד לחוק, ועשו בה סיבוב כספי טוב למדי - זה שימוש בלתי נעים אך נחוץ בזכות הציבורית להגנה עצמית? צדקנים לעולם לא יבינו זאת. בעצם, יעמידו פנים כאילו אינם מבינים, שגם הם יוצאים נשכרים ממהלך ה"עניי עירך קודמים" של משטרת ההגירה. בכל זאת, יש קו אחד משותף לצדיקים של ממש ולצדקנים: מלאכתם נעשית בידי אחרים.
