GreatRiver
New member
אפרופו תרגיל עלילה-ספרים ללא עלילה
מכירים את התופעה הזו? יש הרבה סופרים, שלא מצטיינים באריגת עלילה איכותית במיוחד. למעשה, במקרים לא מבוטלים הם לא מצליחים לטוות עלילה משכנעת כלל. חלקם אפילו לא מנסים; הם פשוט מכוונים לדבר אחר, במסגרתו מה שמניע את הסיפור (ואת הקוראים) הוא סגנון הכתיבה הייחודי שלהם. בין אם מדובר בבדיחות מתוחכמות או חידודים שונים השזורים במתווה הסיפורי או בין אם מדובר באנקדוטות קטנות על חשבון הדמויות, הם אלו שנותנים לסיפור את הניצוצות והברק ומהווים, למעשה, את הליבה שלו. דוגמא אופיינית לתופעה הזו היא טרי פראצ'רט. לאחר קריאת חלקים נכבדים מ"עולם הדיסק", אני יכול לבשר לאומה, שפראצ'רט לא מצטיין בטוויית עלילות. אצל פראצ'רט, העלילה מקדמת את הפאנץ'-ליינים - ולא להפך. לפעמים זה נדמה שהוא אפילו לא טורח לנסות (וכשהוא כן, התוצאה בדרך כלל רחוקה מלהרשים, אבל בגלל כל האפקטים והזיקוקין די נור הלשוניים, הקורא אפילו לא שם לב לכך). ובעצם, למה לו? הרי הוא מצליח לרתק את הקורא ולהצחיק (לפרקים בטירוף) אותו - וזו השורה התחתונה. * לדעתי האישית, זו הסיבה ש"בשורות טובות" (ספר **מעולה** שכתבו פראצ'רט וניל גיימן יחד, למי שלא מכיר) הצליח מעל ומעבר. לכל מי שתהה מי בדיוק תרם מה לספר, הרי שאין לי ספק בכך שגיימן השפיע בעיקר על המרקם העלילתי של הספר ותרם נדבך חשוב מאוד בכל הקשור לבנייתו וליטושו, תוך פיזור כמות נדיבה של הקסם האופייני לו.
מכירים את התופעה הזו? יש הרבה סופרים, שלא מצטיינים באריגת עלילה איכותית במיוחד. למעשה, במקרים לא מבוטלים הם לא מצליחים לטוות עלילה משכנעת כלל. חלקם אפילו לא מנסים; הם פשוט מכוונים לדבר אחר, במסגרתו מה שמניע את הסיפור (ואת הקוראים) הוא סגנון הכתיבה הייחודי שלהם. בין אם מדובר בבדיחות מתוחכמות או חידודים שונים השזורים במתווה הסיפורי או בין אם מדובר באנקדוטות קטנות על חשבון הדמויות, הם אלו שנותנים לסיפור את הניצוצות והברק ומהווים, למעשה, את הליבה שלו. דוגמא אופיינית לתופעה הזו היא טרי פראצ'רט. לאחר קריאת חלקים נכבדים מ"עולם הדיסק", אני יכול לבשר לאומה, שפראצ'רט לא מצטיין בטוויית עלילות. אצל פראצ'רט, העלילה מקדמת את הפאנץ'-ליינים - ולא להפך. לפעמים זה נדמה שהוא אפילו לא טורח לנסות (וכשהוא כן, התוצאה בדרך כלל רחוקה מלהרשים, אבל בגלל כל האפקטים והזיקוקין די נור הלשוניים, הקורא אפילו לא שם לב לכך). ובעצם, למה לו? הרי הוא מצליח לרתק את הקורא ולהצחיק (לפרקים בטירוף) אותו - וזו השורה התחתונה. * לדעתי האישית, זו הסיבה ש"בשורות טובות" (ספר **מעולה** שכתבו פראצ'רט וניל גיימן יחד, למי שלא מכיר) הצליח מעל ומעבר. לכל מי שתהה מי בדיוק תרם מה לספר, הרי שאין לי ספק בכך שגיימן השפיע בעיקר על המרקם העלילתי של הספר ותרם נדבך חשוב מאוד בכל הקשור לבנייתו וליטושו, תוך פיזור כמות נדיבה של הקסם האופייני לו.
